מאת: שניאור ולקר – חבר

תאריך: ערב ראש חודש אב תשע"ב

 עמיחי מרחביה – שירת חייו

אני הסכמתי לדבר הערב באותה תנועת הנפש בה אני מסכים להיות חזן לתפילה כאשר מבקשים ממני. כי להתפלל קשה לי, קשה להתרכז, והזרקור שיש עליי כחזן מאלץ אותי להיות בפנים –  מעורב רגשית במה שקורה. כך עכשיו, אני מתבייש – אין לי את הכישרון לזכור סיפורים קטנים ואזכרה באופן כללי זה רגע עדין, אני חושש. אבל ההזדמנות מביאה איתה הזמנה, הזמנה לעצור, להיפגש עם הדמות של עמיחי מרחביה, לקרוא עליו, להקשיב לו.

עמיחי שהלך, שישנו, אינו רק אותו זיכרון שיש לי מאותה תקופה נוסטלגית של ישל"ץ (ישיבה לצעירים). בעזרת דברים שכתב ושכתבו עליו אני נפתח למימדים אחרים שלו.

האמת שכמה שהתפעלתי מקובץ השירים של עמיחי מרחביה שנשלח לי, לא הופתעתי. זה ממש הוא, בשל ועמוק, חי פראי ועדין עוד יותר, אבל לגמרי הוא.

אם חשבתי לראות אם יש משהו מעמיחי בתוכי, אני עכשיו עוצר וחושב שוב – ואולי לא רק בתוכי? הנה, הוא עוד מדבר. ואולי יש מפגש חדש עם עמיחי אליו אני בשל היום?

אני קורא שיר של עמיחי ומתיישב ללמוד אותו :

תחילת ציטוט :

״בעזרת ד'

שבוע אחרי פורים, דמדומי זמן חורף הישיבה המרכזית העולמית

החיים כמו ים סער

מלאים טלטלות חבלות ומכות

אני שוחה, מנסה למצוא חוף מבטחים

מנסה לא לבלוע מים לא לטבוע לא לחדול

ואני עייף.

עייף מהרגשת איבוד העצמי, מהרגשה רוויה קונפליקטים

וחוסר הרמוניה ושלמות

ואני רוצה לנוח, לשכב בשקט

לשמוע, להאזין, לחוות את כל החיים מעומק העומקים עד פשט הפשטים

ואני עייף ולא מוצא מוצָא.

עינו דרישא עתיקא קדישא תרין בחד שקלין,

עינא דא הוא כולא ימינא, לית ביה שמאלה."

(אדרא זוטא ואדרא רבא, אורות הקודש)

עד כאן.

פתחתי את הציטוט שעמיחי הביא מאורות הקודש והנה הוא במלואו:

(אורות הקודש ב עמ' תנ"א – פתיחת המאמר הרביעי "הטוב הכללי")

עינו דרישא דעתיקא קדישא תרין בחד שקילן, עינא דא הוא כלא ימינא, לית ביה שמאלה.

ואלמלא עינו טבא עלאה דאשגח ואסחי לעינא תתאה לא יכיל עלמא למיקם.

וזמינין צדיקיא זכאי עליונין למחמי דא ברוחא דחכמתא, הה"ד כי עין בעין יראו בשוב ד' ציון.

אדרא רבא ואדרא זוטא

הטוב הכללי, האידיאלי, המתגלה בהשקפת האחדות, הוא הטוב המוחלט, הנשאף בטוב המתעלה.

הרע העולמי, המסודר, כבהשקפה הפסימית, מתעלה לטוב, אושר ועדן, הצפוי בעתיד לבוא.

אשתף אתכם בלימוד שלי.

הקטע הראשון מופיע בספר הזהר פרשת נשא עמוד ק"ל. רבי שמעון מברך את רבי אבא בכך ש"עתיק יומין יפקח עליו את עיניו בשעת הצורך – בשעת צרה".

תורת הסוד נותנת להבעות השונות של האור האלוקי ביטויים של חלקי גוף שונים – שמרכיבים דמות מופשטת של "אדם עליון". בציור הזה יש עין עליונה – שאין בה דין (שמאל) אלא רק רחמים (ימין) והיא פקוחה כל הזמן להשגיח ולשמור על המציאות, אך עין זו עליונה מאוד, והשגחת ה' על המציאות המוחשית יותר מתבטאת בעין התחתונה, בה כן אוחזים דינים קשים, היא כמו עין שאינה רואה ברור מרוב אדמומיות ושחרוריות. רבי שמעון מסביר ש"בשוב ה' שיבת ציון" – בזמן הגאולה, צדיקים עליונים יהיו מסוגלים לראות את העין העליונה ולרחוץ את העין התחתונה ובכך להביא אותה אל הבהירות של העליונה – האור של העין העליונה נכנס בתחתונה "עין בעין"- מקרב אל המציאות את המבט שבו אין רע כלל.

ואלמלא העין הטובה העליונה שמשגיחה ורוחצת את עיני התחתונה כשיש תגבורת דינים לא היה העולם יכול להתקיים אפילו רגע אחד.

הרב הנזיר, הרב דוד הכהן, שערך את אורות הקודש, בחר להכניס פסקה קצרה זו מהזוהר כהקדמה למאמר "הטוב הכללי" של הרב קוק. ככלל, הרב קוק מוריד את ביטויי הסוד אל מילים שאנחנו יכולים להבין יותר – טוב, רע, פסימיות, אושר.

יש טוב כללי – שאפשר רק לשאוף אליו, ומעטים הם אלו שאפילו מסוגלים להרים את הראש ולראות את הטוב הזה – שנשאף רק לאלו שמתעלים – "הנשאף בטוב המתעלה".

לאורך המאמר שהמשפטים הללו מהווים פתיחה אליו הרב קוק נותן לנו לראות את היחסים בין שני רובדי המציאות – זו הנגלית בה יש פירוד, בלבול של טוב ורע – וזו הפנימית יותר – ששייכת לעץ החיים שבה מתגלה שהכל טוב, ממש כמו שמאמינים האופטימיים חסרי התקנה שבינינו. הרב נותן לנו לגיטימציה להרגיש את הטוב הזה כממשי, לשאוף אליו – להעיז להאמין שהוא אפשרי. ואף יותר מכך – הוא מגדיר שהעבודה בדור שלנו היא להשתייך למימד הזה.

פתאום אני מחייך, עבר הרבה זמן מאז פתחתי ספר של הרב קוק. בשנים האחרונות אני מוצא את עצמי לומד מספרים אחרים. אני קורא שוב את השורות האופטימיות מדי עבורי ונזקק לפירוש של עמיחי.

תחילת ציטוט :

״החיים כמו ים סער

מלאים טלטלות חבלות ומכות

אני שוחה, מנסה למצוא חוף מבטחים

מנסה לא לבלוע מים לא לטבוע לא לחדול

ואני עייף.

עייף מהרגשת איבוד העצמי, מהרגשה רוויה קונפליקטים

וחוסר הרמוניה ושלמות

ואני רוצה לנוח, לשכב בשקט

לשמוע, להאזין, לחוות

את כל החיים מעומק העומקים עד פשט הפשטים

ואני עייף ולא מוצא מוצָא.״

אני מבין פתאום כמה זה שייך אלי. זה לא שאנחנו צריכים לבחור להתעסק בתוכן הזה, אלא אנחנו נזרקים – אני נזרק, בעל כורחי במציאות של היום אל תוך סערה, קונפליקטים, חוסר שלמות. עייף ואבוד ורוצה ומוכרח להבין מה קורה פה- לראות כאן רצף – לחבר בין עומק לפשט- ועייף ולא מוצא מוצָא.

יש בקובץ הזה שירים גדולים, קדושים ממש, שאיני ראוי לקרוא אותם. בטח שלא בקול.

ואני ממשיך עם עמיחי, נכנס פנימה:

תחילת ציטוט:

                                               ״בעזרת ד'

                                               אור ליום שני, ו' באב התשס"ב בבית בעֵלִי

                                               שני דברים יקרים יש לי בעולם.

                                               פשוט ועמוק.

הפשוט נמצא אצלי, הכל כספר פתוח, נמצא, קיים,

ואם יאבד יוותר חלל, יורגש החיסרון, יקטע אבר מן החי.

את העמוק מעולם לא ראיתי ולא ידעתי צורתו.

כל חיי אני רודף אחריו ולא משיג, תוהה על קנקנו ולא יודע

תשוקתי אליו הוא סיבת קיומי והוא כל רצוני

ואיני יודע בו דבר ואינו אחוז כלל ואני נע בין תחושה

שהגוף לא יכול להכיל

ואם יאבד ולא תהיה תקווה ויחסם בעדי מלקוות להגיע אליו

דכאון גדול יציף אותי לרגע, ואחר כך כלום כאילו לא

הכרתיו מעולם כאילו לא אבד דבר.

ואני רוצה להגיע עדו לפני שיאבד, ללמוד לדבר בשפתו

שפת הנשמות, שפה שבה הבריאה מתגעגעת למקורה

שהבעל מדבר לאשתו ושהגשם לאדמה.

והשער חתום, אין כניסה ואפילו לא נראה שומר בעל חרב

שניתן להיאבק איתו ולהפסיד, קיר חתום, חומה,

הפשוט נמצא אצלי.. את העמוק מעולם לא ראיתי.. קיר חתום, חומה.״

 

הלוואי עליי פשטות כזו, חיפוש כזה, על כולנו.

ובמילים של חברנו אלחנן ניר (מקור ראשון):

היינו מדברים המון על נושאים ברומו של עולם, ועמיחי, בעיניים הכחולות ובחוש האמת שלו לא היה מרפה, והיה שואל ותוהה ומבקש אחר הנכון גם אם אינו קל.

אך בין השירים הכמהים והמחפשים מצאתי גם שיר של נחת, של שבת שמתאים להמשך המילים של אלחנן :

ולראות אותו יושב ולומד וכולו שלווה, כמו לא נברא העולם אלא בשבילו- זה היה הכל. והיתה הענווה והשקט שלא מנעו ממנו להניע אין סוף דברים, לארגן וליזום.  

תחילת ציטוט :

״בעזרת ד'

יום שישי, ערב שבת קודש שלח לך

כ"ד סיון התשס"א, הישיבה המרכזית העולמית

שלווה, דממה, שקט נעלה

השמש רגע לפני שקיעה

הציפורים שרות שיר רגוע

והנפש מתרחבת, נרגעת משתלמת

כל המאבקים, הקונפליקטים, המלחמות

הכל נעלם, נמחה והשלימות חוגגת

הרגשת חופשיות, זרימת חיים, ושמחה

ולרגע, ישנה הרגשת אחדות עם כל

אוהבו במרחקים ורצון עז לחבר את כולם

ולחיות לנצח, לשיר את שירת החיים

ולקבל את שבת קודש באהבה.״

אני פותח את הספר על בינת ג'בל ומפסיק לנשום לשנייה – עמיחי כתוב בראש רשימת ההרוגים על משולש מפק"ל החובשים. קשה לי לקרוא את המילים:
"סגן מרחביה מדווח בקשר הפלוגתי דיווח קר, שקט ומקצועי"

"סגן עמיחי מרחביה פוקד על חייליו לצאת להסתערות באיגוף ימני"

תחילת ציטוט:

״אדמת טרשים מכוסה אבנים

תולעים ופרא אוכלים את תנובה,

ואני נתור לבד רחוק, קר לי

ודופק הלב אומר לי לא לוותר

לחפור לנכש להרביע את האדמה

לטעת שורשים —

והציפורים עונות ישר לתפילתי״

המשך מהספר בינת ג'ביל:

"סגן מרחביה מוביל בראש"

"סגן מרחביה מגיע אל הפרצה"

"סגן מרחביה מדלג"

"סגן מרחביה נותן פקודה הנשמעת בקשר הפלוגתי "קדימה הסתער"

אני לא יכול לקרוא יותר.

תחילת ציטוט:

״בעזרת ד'

מוצאי ט"ו בשבט, חג הפריחה, אור ליום חמישי, ט"ו בשבט התשס"א

הישיבה המרכזית העולמית

נפתחה מלחמה, התחוללה זוועה אימה

בגן העדן הקטן שלי,

בגן שבו השקד פורח ומוציא פריו

הזית נטועה חזק ושליו

הגבעות השקט, בעדינות, בלי להפריע נחות את מנוחתם

והכבשים הולכות סתם, כי זרחה לה השמש.

בגן, האש נורתה והדם ניתז

הזיתים נעקרו, נבלות הכבשים סרחו.

רק הגבעות נשארו עומדים בשלוותם

שלווים רגועים ומחכים,

מחכים ליונה, תחדש את הזית

תחדש את השירה החיים והשמחה,

אמן כן יהי רצון״

לכל אחד יש שניות של לחץ בהם עוברות בראש אלפי מחשבות. אחר כך, כשנרגעים אפשר ממש לשחזר את הרצף ולהתפעל ממנו. ברגעים כאלו כל החיים יכולים לעבור ביעף – זיכרונות, חלומות, אהבות, תקוות.

תחילת ציטוט:

״בעזרת ד'

ערב שבת סוף זמן חורף

ערב שבת, כמעט שקיעה,

שלווה רוגע, רגע ארמוניה

יושב לבד.

לבד ביחד עם משפחה שיושבת בבית

געגוע קטן שממלא את הלב באושר

ניצוץ בי, נגלה בי.

ואני מודה

מודה לאלוקים על הורי, אחי, וכל משפחתי

שהם אבן חמה בליבי, כל רצוני, ושאיפתי.״

 

כמו בשירה של זלדה, בה דברים פשוטים כמו מרפסת ומגע עדין משולבים בתיאורי חיים עשירים, כך אני פוגש את האינטימיות, את הבית שעמיחי מודה עליו ושואף אליו.

תחילת ציטוט:

״בעזרת ד'

יום ראשון ט' באב התשס"א, חורבן הבית, הישיבה המרכזית

שאיפתי הגדולה היא לחבר,

הזרות הרחוק והקור הם אויבי הגדולים

השטחיות החיצוניות מדכאים אותי

הבית הוא שאיפתי וכמעט כל רצוני

משפחה ועומק באהבה הם התוכן שאליו אני צועד

עבודת האלו'ה' ברמ"ח האברים ושס"ה הגידים,

הם הערך היותר מרומם שאני יכול למצוא בהוויה

אני מחכה לרגע הארמוניה בו הכל יכירו בכל

האהבה תהיה מלאה, לכל יהיה חיבור לכל,

ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד.״

 

אסיים בתפילה, גם מתוך שיר של עמיחי, תפילה שאני מתפלל עכשיו :

תן לי אלוקי לחיות ממעייני

תן לי אהבה

תן לי חיים ותן לחיות באמת