קישור לכתבה בעיתון הארץ
מאת: ישראל הראל
תאריך: 3 בינואר 2013
אף אחד לא מתכוון לעזוב
· ישראל הראל -עיתון הארץ
במוצאי שבת שעברה התכנסו ביישוב עֵלִי כעשרים נשים וגברים כבני שלושים. המשותף להם: חברים לנשק, לתנועה וללימודים של סגן עמיחי מרחביה ז"ל. הם הגיעו מכל קצות הארץ לבית הוריו, טובה ומשה, כדי להיות עמם ביום שבו היה עמיחי אמור לחגוג את יום הולדתו ה-31. עמיחי נפל בבינת ג'בייל במלחמת לבנון השנייה, בקרב שנהרג בו גם רס"ן רועי קליין ז"ל, סמג"ד גדוד 51 בגולני.
התפתחה שיחה. הנושא הדומיננטי, אך הבלתי מתוכנן, היה: מה מצפים מאתנו במצב שבו העם והמדינה נמצאים. לא היתה זו שיחה כמו בתנועת הנוער של פעם, שבה איתגרו המדריכים את חניכיהם להשיב על שאלות כאלה. המתכנסים הם בעלי משפחות, סיימו את פרק לימודיהם, ורובם ככולם בעלי מקצועות חופשיים. במקום לקטר ולהביע חוסר נחת ואף ייאוש, כמקובל במפגשים רבים של צעירים ולא צעירים, הם העלו רעיונות לעשייה, כמעט כולם בתחום החברתי והחינוכי. הבחירות כמעט שלא הוזכרו.
הם לא ביכו את מר גורלם בגלל השתייכותם למעמד הביניים "הדפוק". שורש חוסר הנחת שלהם נבע מהחשש, שיישאבו לתוך מערבולת החיים ותרומתם לחברה ולמדינה לא תהיה משמעותית. איזה שירות, שאלו, יכולים אנו לשרת בנוסף לגידול המשפחה, העבודה והשירות במילואים.
המושגים ייאוש או עזיבת הארץ, מותר לנחש, לא עברו במוחו של איש. הדברים שהושמעו ביישוב עלי היו היפוך מוחלט של הדברים שכתב אורי משגב ("המזוודה הריקה", "הארץ", 1.1.13), המתקשה לזכור ולו שיחת סלון אחת שבה "לא התגלגלה האפשרות של עזיבת הארץ … בשל ייאוש וחרדה מעליית כוחו של הגוש הימני-לאומני-דתי". משגב מספר על המפגש הידוע בין דוד בן גוריון לחזון-איש, שבו המשיל האחרון את החילוניות הישראלית לעגלה ריקה. "הדברים", כותב משגב, "היו ונשארו קשקוש". עם זאת, הוא מודה במקצת ומציע ביטוי חלופי: "מזוודה ריקה".
אשר לעבר – החזון-איש אכן טעה, ובגדול. שיבת ציון של ימינו התרחשה הודות לרוח השליחות ומסירות הנפש ששאבו רבים כל כך מהמטען הערכי שנשאה עגלת הציונות החלוצית החילונית. הודות למטען הזה קמה התיישבות עובדת מפוארת, נבנה כוח המגן, וגם קמה המדינה. אך האם נכון ה"קשקוש" גם לשנים האחרונות? הרי אין טוב מהתיאור של משגב עצמו את הריק והריקנות שבהם נמצאים חבריו – שאף את המזוודה הריקה הם משליכים – כדי להבין שלא. אם היה נותר במזוודה ולו מעט מהמטען שנשאה העגלה, ייתכן שלא היו בכיינות, פינוק ושיח הגירה, כפי שמשגב מתאר (גם המרת המלה "ירידה" ב"הגירה" היא מסימני התרוקנות העגלה).
נראה שמשגב בקיא בהיסטוריה הציונית, וגם יודע מאיזה מטען שואבים המתכנסים בעלי, ואלפים כמותם, חלק ניכר מהאופטימיות שלהם ומתחושת השליחות. אכן, אחדים מהמרכיבים העיקריים דומים לתכנים ולתחושות השליחות שמילאו את הנוסעים בעגלת הציונות המקורית. ועתה, כשמשגב מדמה תכנים אלה ל"השתוללות הלאומנית-הדתית המאיימת להטביע את ישראל", הרי זאת במידה לא מעטה גם יריקה לבאר שממנה שאבו עוז ותעצומות חלוצי העמק.
