מאת: נתנאל שלזינגר – מרץ 2003 גדוד 51 גולני

תאריך: מנחם- אב תשע"ה – אזכרה תשע שנים

עמיחי מרחביה היה קונסנזוס מגשר ומפשר

סיפור אחד מהטירונות נחרט לי בזיכרון.

מחנה פלס גולני. כל יום ראשון כשחוזרים מהבית, יורדים מהאוטובוס מול הפלוגה. טקס קבוע. טקס החלפת בגדי א' לבגדי ב'.

שבע דקות, עליתם על ב. לא הספקתם? אין בעיה – עוד שבע דקות ועליתם שוב על א'. ושוב לא הצלחתם? אין בעיה – שוב ב. בגלל שאף פעם לא הצלחנו לעשות את זה מושלם הסיפור היה יכול לקחת גם שעה, א – ב ושוב ושוב ושוב. (עד שהתורנים סיימו להכין את הארוחה). ותמיד היו כל מיני תגובות: היו את אלו שלקחו את זה ברצינות והתבאסו, היו את השלומפרים, שתמיד פספסו איזה נעל או שרוך או כפתור, היו את אלו שלקחו את זה בצחוק, היו את אלו שעזרו. ועוד.

אחד היה יצירתי. אחרי כמה פעמים הוא למד את הקונספט ולא ראה שום בעיה לחשוב קצת מחוץ לקופסא ולשחות קצת נגד הזרם. הוא בא מוכן. כבר מהבית (כך אני משער) היה בא עם מדי ב' מתחת למדי א'. לא נוח ? לא מספיק מדוגם על א' – למי אכפת. העיקר שהוא חייל טוב שיכול בתוך דקה לעבור מ-א' ל-ב'. כך היה לו זמן לדאוג ולעזור לכל שאר המחלקה שתספיק להתארגן.

זה מרחביה שאני זוכר. פלס גולני, פלוגת הטירונים של גדוד 51 (היינו שם בסוף בסוף, אחרי הפלוגות של גדודי 12 ו- 13), מחלקה שתים, כיתה ב'.

מחלקה 2 הזו, הייתה מחלקה לא פשוטה. חבורה של ביינישים מישיבות שונות. בלשון המעטה – לא הסתדרנו. עם כל הלחץ שמביאה איתה הטירונות.

אבל בשביל עמיחי, כולם היו אותו דבר. שם יד על הכתף ודיבר עם כולם בגובה העיניים. והחיוך. הוא חיבר את כל המחלוקות, הפילוגים, והכתות. בתוך מחלקה 2 – הוא היה קונסנזוס, מין מגשר-מפשר: הבין גם את המרובעים וגם את החפשנים, את כולם. איכשהו גם בפלוגה הוא מוכר כבר אז, ואפילו לדעתי בפלוגות של הגדודים השכנים כבר הכירו את עמיחי.

טירונות ואימון מתקדם בבקעה. אחר כך, במסלול, קו קצר בעֵלִי.

רצה מי שרצה, ואת הקו הראשון שלנו עשינו ממש כאן. אני זכיתי, יחד עם כל המחלקה, להכיר לזמן קצר את חבל הארץ המדהים הזה – החצר האחורית של עמיחי.

שלושה מפקדי כיתות שהיו לנו, לא הספיקו והיה לגמרי ברור שעמיחי הוא הכתובת. מהר מאוד הוא הפך למפקד גל"ב וסייר בשטח כמפקד על חיילים מהמחלקה שלו עצמו. לא היה דבר יותר טבעי מזה. אני מעיד על עצמי כקנאי גדול, שכל עוד זה היה עמיחי שפיקד על הגל"ב לא היתה בי כל קנאה. אין הסבר. סמכנו עליו, האמנו בו, רצינו להיות בחברתו ועל המנהיגות הטבעית שלו לא היו עוררין.

גם מבחינה ביטחונית היינו כולנו רגועים, (אם כי, לא ברור לי, כמה מתוך הזמן הזה הוא היה בגל"ב וכמה מתוכו אבטח מעיינות נסתרים בחלקת האדמה שעליה אנחנו עכשיו עומדים).

'הקו' לא הסתיים, אבל כבר חייבים להחליט מי יוצא למ"כים מוקדם, עוד לפני סוף המסלול.

לגבי עמיחי לא הייתה שאלה בכלל. הבעיה היחידה הייתה שהוא היה נחוץ בגזרה. בכל זאת, הוחלט להוציא אותו למ"כים יחד עם עוד כמה חבר'ה (לדעתי עוד שניים) ואני ביניהם.

הגענו לנגב, ביסל"ח 906, פלוגה מ – 'ממוטות הפרא'. כבר לא מחלקה אורגנית, כבר לא ביינישים – כל החי"רניקים של צה"ל התרכזו בפלוגה. עכשיו ראיתי מהצד: עמיחי הוא סוג של דבק. בדיוק כמו ששם את היד על הכתף שלי (עם החיוך הידוע), כך גם עם שאר הפלוגה. הוא חיבר את כולם. הוא לא היה חבר שלי יותר משהיה חבר של החברים החדשים שהכיר מכל רחבי צה"ל.

קורס מ"כים מסתיים ועמיחי חוזר למלא מצברים בישיבה בעכו. נפרדנו לארבעה חודשים בערך.

אם אני זוכר נכון, ברגבים – הבסיס החדש של גולני, פתחנו ביחד את מחזור מרץ 04 של הגדוד. עמיחי היה מ"כ באחת המחלקות בפלוגה ואני באחרת.

בזכות המגורים הסגורים של המפקדים – נוצר הווי מיוחד ושוב עמיחי במרכז. אני שוב רואה אותו מהצד מסתחבק עם המפקדים, מחבר את כולם.

לדעתי, הפעם האחרונה שבה ראיתי את עמיחי היתה בגני-טל. אחת הפלוגות של הגדוד ישבה שם כנראה, וזכורה לי תמונה של עמיחי, עומד ומדבר עם חייל או מפקד. לא מדבר כמו שמדברים חיילים, קלטתי שהייתה שם שיחת נפש עמוקה, באמצע היום. אולי זה היה על ההתנתקות שהתקרבה, אולי על החיים. אני לא יודע. זה נחרט לי בזיכרון כי זה סימל בי אותו.

השתחררתי וחזרתי לישיבה.

וכך אני זוכר את עמיחי. חי ומחייה את הסביבה שלו. בחיבוק, החולצה בפנים כמעט, הנשק עם הרצועה ארוכה מדי (מקצועיות) וחיוך. הרבה חיוך.

כל מה שלא היה אמת עבר לידו, או מתחתיו. לא נגע לו.

הכובע שמפקדים בגולני אהבו להסתיר בעזרתו – מעולם לא הסתיר את העיניים הכחולות שלו, את האמת, ואת החיוך.

יהי זכרו ברוך.