מאת: יואל רכל

תאריך: אייר תשע"ב

היום יום רביעי בשבת שבו היו הלויים אומרים אל נקמות השם
יום רביעי לסדר אחרי מות קדושים ובקרובי אקדש!
יום זכרון לגיבורים בני המכבים
ראיתי אותם שם ילד וילדה.
ושוב ירדתי אל החלקה אשר בקצה עמק הלבונה
החלקה השוקטת אצל מעיינות הגבורה
חולף על פני הגינה של גילה, בצל ביתה המקסים
בואכה דרך עמיחי, בינות לארזים ההולכים וגדלים
וארוכה היא הדרך, ארוכה ורבו בה הנופלים
במאה וחמישים שנות שיבת ציון, כמעט כ"ג אלפים
ומהם קצינים ומפקדים בכירים
ומהם אזרחים תמימים ופשוטים
ומהם לוחמים עזי נפש עלי קרב מסתערים
ומהם גם ילדות קטנות, ילדות קטנות וילדים
ירדתי אל החלקה שלנו, החלקה הקטנה
וראיתי אותם שם ילד וילדה
ילד וילדה מילדי עֵלִי, פירות ביכורים
ירדתי עלי קברם לקשור סרטי גמי אדומים
ואתה אמרת בני בכורי ישראל, בכור העמים
הנה בנינו מלא הטנא, זבוחים ושחוטים
הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם
וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל
הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם
וּבָרֵךְ אֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ [ולא לפרא ישמעאל]
הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם
כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבתֵינוּ, הביאנו אל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ
עומד כאן אל מול שתי פנינים,
ילד וילדה עמוקים שורשיים
ילד וילדה שמעולם לא אמרו נואש
שתי פנינים יקרות צבועות בצבע חלב ובצבע דבש
הילדה היחפה הרגישה והשמחה מקצה רחוב האלה
ענף השקדיה הלבנה שנקטפה באיבה
והילד הזהוב מרחוב האלון, הילד עם חיוך טוב הלב הרחב
שעלה השמיימה על רכב וסוסי אש בסערת הקרב
שתי פנינים זקופות קומה
פנינים מלאות אהבה לאומה
שתי פנינים דומעות, דמעות של צער ודמעות גאווה
מתערבבות יחדיו נושאות תפילה:
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ. תְּהֵא הַשָּׁעָה הַזּאת עֵת רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ:
חֲמוֹל עָלֵינוּ וְעַל עוֹלָלֵינוּ – – עוללך
עֲשֵׂה לְמַעַן בָּאֵי בָאֵשׁ וּבַמַּיִם עַל קִדּוּשׁ שְׁמֶךָ:
נְקוֹם לְעֵינֵנוּ נִקְמַת דַּם עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוּךְ, השפוך לפני מזבחך:
עֲשֵׂה לְמַעַן שִׁמְךָ הַנּוֹרָא שֶׁנִּקְרָא עָלֵינוּ:
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ עֲשֵׂה לְמַעַנְךָ וְהוֹשִׁיעֵנוּ:
עֲשֵׂה לְמַעַן הֲרוּגִים עַל שֵׁם קָדְשֶׁךָ:
לְמַעַן טְבוּחִים עַל יִחוּדֶךָ, דורשי יחודך
והרי אלו דּוֹרְשֵׁי יִחוּדְךָ!  נָא גִבּוֹר שָׁמְרֵם כְּבָבַת:
דרור תקרא לבן עם בת ונצרם כמו בבת
בקרוביך נתקדשת, שושנים אספת מגנך
ועתה הם נצורים ושמורים תחת כנפך
גילה ועמיחי מלאי דרור וחירות בנשמתם – נשמתך
נאספו לוחמים בני חורין אל עמם – עמך
עולים הם עם ריח קטורת שילה במשכנך
הקטורת הספוגה מבין כתליה עולה ממזבחך
ואתה שדורש ציון הבן עם הבת
היעלו אליך לרצון כמנחה על מחבת?
עצמתי עיני משטף הדמעות
ושמעתי קולות ניגון עולים מהתהומות
והנה גילה עולה בלבן בידה מקל שקד פורטת על מיתרנו
עוד ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותינו
ועמיחי משיב לה עוד אבינו חי, עוד אבינו חי
עוד עמנו קם מעפר, עם ישראל חי!