מאת: הלל וידאל
תאריך: י"ז אלול תשס"ו אזכרה לאחר גילוי המצבה
עמיחי אדם שלם, נשמה יוקדת כל כך חי הלל וידאל
א. עמיחי
אדם שלם, נשמה יוקדת
כל כך חי
האם די בכך שאפסל
כמה מעלות טובות שבך עלינו
ואומר "כזה היית"?
האם די להביט בתמונה
ולאהוב את מה שאתה כבר לא?
או שמא מוטב לספר סיפור-
לסחוט אותך אל תוך
כוס של מוסר השכל?…
הרי הלכת בדרך כל הארץ
ודרך כל הארץ הרי היא
להעלם ולחמוק למקום שהעין לא מבחינה
לצעוד עוד צעד אחד מעבר לתחום
בו היד המושטת יכולה לגעת
לנפץ בבת אחת וגם אט אט
את אשליית ההבנה של השכל
את תחושת השאננות והבטחון של הלב
לטשטש את המובן מאליו החד של החושים והשעון
כי מי יודע רוח בני האדם
העולה היא למעלה
ומה יתרון לאדם בכל עמלו
אשר הוא עמל
טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה
כי החי יתן אל לבו, אם לב פועם יש לו
שאלה החיים, הכה פשוטים ומובנים לכאורה,
אינם אלא תעלומה וחידה
קל וחומר שכל המרוץ האנושי וההישגים הנכספים
אינם אלא הבל ורעות רוח
ואף כל ההבנות והמחשבות המסודרות
אינן אלא שיכרות מתמשכת
אנא, ה' או"א
מה נאמר לפניך ומה נספר עוד
הלא כל הנסתרות והנגלות אתה יודע
ואנו לא נדע ולא נבין
אתה הוא ושנותיך לא יתמו
ואנחנו ימינו כצל עובר
ב. אמר הקב"ה לישראל
לא די שנתתי לכם שני דרכים
אחת של חיים ואחת של מות
אלא שנכנסתי לפנים משורת הדין
ואמרתי לכם: ובחרת בחיים
למען תחיה אתה וזרעך-
אני מורה לכם שתבחרו בחלק החיים
כאדם האומר לבנו בחר לך חלק יפה בנחלתי ומעמידו על חלק היפה
ואומר לו: את זה ברור לך!
בנים אתם לה' אלקיכם
לא תתגודדו ולא תתאבלו כדרך הגוים
שפגישתם עם המוות מזכירה להם
שאין להם שום טעם בחיים
ואתה לא כן נתן לך ה' אלקיך
כי עם קדוש אתה
ובך בחר להיות לו לעם סגולה
לחיות על פני האדמה
לעבדה ולשמרה
עד שתיתן פרותיה בעין יפה
משל למלך שהיה לו גן
והכניס בו פועלים למלאכתו
והיו הפועלים רבּים
ואין אחד מהם עושה כמעשה חברו
אלא זה זורע וזה חורש
זה מלאכתו בתאנים וזה מלאכתו בענבים
ואי אתה יודע מי חביב לפניו ביותר
כיון שנפטר אחד מהן ויצא קודם השעה
התחילו חוששין עליו
אמרו: שמא אינו נוטל שכרו
באותה שעה הציץ עליהם המלך ואמר:
אילן טוב אחד היה לי שהיה חביב עלי ביותר
כיון שהשלים זה את מלאכתו – יצא
חייכם, ולואי שתטלו אתם שכר כמותו!
ג. עמיחי
בקרב נפלת ולגופך מדי צבא
פניך שחורות מפיח וצבעי הסואה
ברגע האחרון אחזת כנראה בְּנשק
ויצאה נשמתך בבודדת
אך לא נטעה בך, עמיחי
איש שלום היית מנעוריך
מלחמות ומריבות היו זרות לך מאז ומעולם:
בבית הספר לא השתייכת לאף קבוצה
גם לא ל"צודקים"
לפעמים כעסנו: אתה מהאו"ם?!
אבל אתה התעקשת להיות חבר של כולם;
כשגדלנו ואהבת הארץ פיעמה בנו
מעולם לא נזקקת ללבותה בגיצים של שנאה
למרות שיש לנו אויב אכזר ומר
המחשבות עליו כלל לא תפשו אצלך מקום
יאמרו: אין זה אלא אדם אדיש ולא אכפתי
לא כי,
אלא לא היה רגיש וקנאי לאמת כעמיחי
לא הדר פני איש ולא נשא פני זקן
בעזות ובישירות היה מוחה על מה שצרם
ובמקום פגיעה בָּאמת- לא חלק כבוד לר"מ
איך יכולת להיות כזה-גם זה וגם זה,
שלו ואוהב אך מתלקח ולא מוותר
-פשוט לא היו לפניך מחיצות
לא מחיצות שמחלקות ומטילות שנאה
וגם לא כאלה של מעמדות ויראה
אני בטוח שגם החוצפה שלך התקבלה באהבה
כי תמיד נאמרה עם שמץ מבוכה
כאומר: "הייתי חייב זאת לאמת
לא התכוונתי להכעיסך"
ד. עמיחי
דומה עלי שהקדמת לעזוב
עבודה רבה עוד לפניך
שהרי כה גדולים חלומותיך
אתה אוהב את תווי ההרים של הארץ
כמו פנים מוכרות וקרובות
ויותר מכל אהוב עליך כביש 60
ומדוע הוא כה אהוב עליך?
לא רק משום שמאז ילדותך היית נוסע בו
לא רק בזכות נופיו התנ"כיים שכה קרובים ללבך
כביש 60 אהוב עליך במיוחד
משום שזוהי הדרך המחברת את כל הארץ
כבריח התיכון וכפרישת ידיים
אל ירושלים, אל בית המקדש
זוהי דרך האבות שבגללה
בכל מקום בו טיילת היה ניכר
שאהבת הארץ שלך אינה חלוציות נוסטלגית
אלא רצון עז לחשוף את הנשמה של הארץ
ולעלות למקום ממנו הכל בהיר יותר
היום אתה נח על אם הדרך העולה לירושלים
סמוך ונראה למקום המשכן
האם לאחר שנשרו מעליך לבושי הזמן והמקום
זה עדיין משמח אותך?
