מאת: הלל וידאל
תאריך: יום הזיכרון תשס"ז
"עמיחי באמת היה גיבור, לא מפחד מאיש, לא מפחד לחשוב מחדש, לא מתבייש להודות בטעות, לא מהסס למחות על מה שלא צודק, לא מתרשם מכבוד ומעמד.
כזה היה, פשוט וטוב, אוהב ומסור, מאמין בכל מאודו בטוב ובתקווה של עם ישראל ומוכן להתאמץ בשביל זה."
שלום תלמידים,
מנכ"ל משרד החינוך, מר שמואל אבואב, מפקחים, מורים ותלמידים.
היום אנו עסוקים בזיכרון הגבורה של חללי מערכות ישראל ובתוכם של סגן עמיחי מרחביה הי"ד. אנו זוכרים ומכירים להם טובה, שהקריבו את כל כולם למען עם ישראל ובעצם למעננו, ואנו זוכרים את גבורתם ומשתדלים ללמוד ממנה כי רק אם נהיה מלאים בגבורה שכזאת נוכל להמשיך לחיות כאן, להתפתח, להיות מה שאנחנו באמת ולעמוד מול כל החולשות וכל האויבים.
עמיחי מרחביה, חברי מילדות, הוא בשבילי גיבור.
אבל הוא איננו גיבור רק במובן הפשוט של אומץ לב ורוח קרב. נכון, גם זה היה בו.
פגשתי את עמיחי בערב שבת לפני הכניסה ללבנון, בבסיס בצפון הארץ. הוא היה עייף ומדיו מלוכלכים מאימונים. שאלתי אותו איך הוא מרגיש, הוא ענה: אני כל הזמן חושב איך לחזק את החיילים ולגרום להם להיות בטוחים בעצמם ואני מתרגש מגודל המשימה שמוטלת עלי: לנצח.
גם באותו לילה בבינת ג'בל, בדרום הלבנון, תחת אש צולבת, כשקם להסתער בראש חייליו בטוח אני שרק על זה הוא חשב.
אכן, עמיחי היה ללא ספק אמיץ לב, נחוש וגיבור.
אבל המיוחד בגבורתו של עמיחי, שהיא לא התחילה בשדה הקרב על מנת שנוכל ללמוד ממנה, אנחנו צריכים להבין שהאומץ והעוז בקרב הם רק הקצה של גבורה רחבה ושלמה הרבה יותר, גבורה של חיים.
בכלל, עמיחי לא היה איש של צבא. נכון, הוא אהב את הצבא והיה מפקד טוב, אבל הוא היה איש של שלום ואהבה. איש של חיים. עמיחי היה תמיד מלא ברוח מיוחדת של שמחה ויצירתיות, מלא ברעיונות, בתוכניות.
עמיחי אהב את האנשים סביבו ודאג להם. דאג לאחים ולחברים, וחשב כל הזמן איך ניתן לעזור לחייל זה או אחר שיש לו קשיים בבית או בעבודה.
זוהי אם כן קומה ראשונה: טוב ושמחה.
לעמיחי היה קשר אמיץ וחזק לכל הקשור לעם ישראל: ליהדות, לספרות, למורשת, להיסטוריה, ולארץ ישראל. עמיחי האמין שלנו כעם יש איזה סוד, איזה סיפור מיוחד, שיר שאנחנו רוצים לשיר בעולם, מנגינה עתיקה – מתחדשת שהיא הטעם לחיים שלנו כאן, והיא הסיבה ליכולת השרידות המפתיעה שלנו.
בכלל, בלי זה אין גבורה: רק מי שאוהב משהו, שיש לו אמירה ואופי משלו, יכול וראוי לעמוד על שלו. אם לא נאמין שיש לנו מה לאמר – מה יתן לנו כוחות להתמודד? מה יתן לנו הצדקה להלחם?
עמיחי למד הרבה, חשב במקוריות נדירה, התעניין בתחומים רבים בענוה ובתום.
עמיחי ידע שכדי להיות יותר חזקים ויותר טובים וישרים אנחנו צריכים קשר. לדעת על עצמנו, על ההיסטוריה שלנו, לדעת מה אומרים לנו המקומות האלה שאליהם חזרנו זה עתה מקצוות תבל, להכיר אותם, לטייל בהם, לגעת בהם.
לכן, למרות שהיה עסוק מאוד בתקופת הצבא, עמיחי התאמץ לטעת כמה עצי זית ליד ביתו בעלי, ולטפל בהם.
אם כן, קומה שניה: שיר ישראלי אמיתי, חדש וצלול, עם שורשים עמוקים.
והדבר האחרון:
עמיחי באמת היה גיבור. לא מפחד מאיש. לא מפחד לחשוב מחדש, לא מתבייש להודות בטעות, לא מהסס למחות על מה שלא צודק, לא מתרשם מכבוד ומעמד.
כזה היה: פשוט וטוב, אוהב ומסור, מאמין בכל מאודו בטוב ובתקווה של עם ישראל, ומוכן להתאמץ בשביל זה.
לכן זה כל כך מובן, איך באותו קיץ קשה, כשהיינו זקוקים לאנשים גיבורים ומסורים שיצאו ויהדפו את האויב, עמיחי היה שם.
ולכן זה גם כל כך מצער וכואב, איך חיים כאלה צעירים ויפים, עמוקים וטובים, נגדעו ונדמו, ואיתם הנעם והשמחה, הרעיונות והתוכניות.
ואנחנו כאן, הלוואי ונספוג אל תוכנו מרוח הגבורה הזאת, מהטוב ומהשורשיות, שרק הם נותנים ויתנו לנו זכות וכוח לעמוד על שלנו, להתגבר על אויבנו, להיות אנחנו עצמנו בגדלות, ולמצוא נחמה.
