מאת: אמא

תאריך: ב' אב תשס"ו

עמיחי יקירי,

הייתה זו זכות גדולה להיות אמך ל-24 שנים וחצי.
בדרך כלל אנחנו האמהות עמלות קשה בגידול הילדים באמונה שנקטוף את הפירות מאוחר יותר. אבל איתך הכל הלך בקלות  -מקטנות תמיד היית מתחשב, מבין, עוזר ותומך, ותמיד – תמיד עם חיוך ענקי על הפנים ואור בעיניים.

היית גם אח משקיע, כמו אב שני לכל אחיך, מתעניין במצבם, דואג ולוקח אחריות.

היתה לנו שיחה ביום שישי האחרון, ממש דקות לפני כניסת השבת. אני הייתי לחוצה בהכנות אחרונות ואתה, שלא כהרגלך, שתקת. רק לאחר מכן במשך השבת, בניתוח לאחור, היתה לי תחושה שרצית לומר דברי פרידה, אבל כהרגלך לא רצית להכביד עלי. אז אל תדאג עמיחי שלי. למרות שהדברים לא נאמרו, אני יודעת מה שרצית לומר, ויודעת שהיית שלם עם עצמך ועם דרכך עד הרגע האחרון.

זכינו להיות במחיצתך ולו לזמן קצר, ואנו גם על כך מכירים טובה. קשה לדמיין את התא המשפחתי שלנו בלעדיך, את החברים בלעדיך, תחסר לנו מאוד.

כשברכה, אחותך הקטנה, שמעה על האסון היא מיהרה והביאה ענף שנתת לה ועליו חרוט "אין ייאוש בעולם כלל".

עמיחי, אין לנו ברירה אלא למלא את צוואתך.

אתה נטמן עכשיו בין רגבי האדמה שכה אהבת. לפני שנתיים החלטת שאתה חייב להתחבר לאדמה באופן מעשי. קנית בכספך שלשה עצי זית ונטעת אותם בין עשרות העצים בפאתי הישוב. אנחנו הרבינו ל"רדת" עליך, אבל אתה לא נשברת והמשכת להשקות אותם ולטפל בהם.

הייה שלום,
אוהבת, וכבר מתגעגעת
אמא