מאת: עשהאל לובוצקי
תאריך: כ"ח תמוז תשס"ח – אזכרה שנתיים לנפילתו
"אדם חושב היה עמיחי, איש ספר ורוח. …מחשבתו המקורית פרחה כשהיה באוהלה של תורה, אך גם בשירותו הצבאי ידע לעמוד בפרץ ולהביע את עמדתו."
משה וטובה, משפחת מרחביה, רעים וחברים לנשק,
עומדים אנו היום על קברו של עמיחי, שנתיים לאחר נפילתו בקרב. אנו עומדים כאן בבית העלמין בעלי שבחבל בנימין, אזור שעמיחי כה אהב, וכה הרבה לטייל בו. בקרקע זו גדל עמיחי, ובה גם נטמן לאחר נפילתו. שנתיים חלפו להן, שנה ועוד שנה. אך הלב לא מעכל.
היה זה בדמדומי אור ראשון, בזמן שספק אדם מכיר את חברו מד' אמות, בתחילת מלחמת לבנון השנייה. עוד יום, אך יום בלתי נשכח. עבור כה רבים מאורעות יום זה, ראש חודש אב, לא ימושו מהזיכרון לעולם. ההליכה החרישית, קולות הירי והנפץ, הקרב העקוב מדם, גבורת הלוחמים, שרבים מהם נמצאים כאן. אני זוכר את אותו היום. לעולם לא אשכחהו. בלילה קיבלנו משימה לחלץ את גופות החללים מהקרב בבינת ג'ביל. דאגתי. מי הם ההרוגים? ניסיתי לדלות מידע. אמרו כי עמיחי נפצע באורח קשה, מישהו לחש שעמיחי נהרג, אך אני כנראה מיאנתי לשמוע. קיבלנו לידינו את שמונה האלונקות. בחרתי אלונקה אחת ובעזרת חייל ממחלקתי התחלנו לשאת אותה. כעבור כמה צעדים הוריתי להוריד את האלונקה לסדר אותה מחדש. פרמנו את הקשרים והרמתי את החלל מראשו. לחרדתי גיליתי כי אני אוחז בעמיחי. צמרמורת. עמיחי נפל. עמיחי נפל בלי שוב. כל כמה שאני משחזר רגעים אלו, איני יכול לחמוק מתחושת האובדן העצומה בגילוי דבר נפילתו של עמיחי.
העשן התפוגג, המלחמה הסתיימה, ההרוגים נקברו. אך אלו שהכירו את הנופלים נושאים את זכרם יום יום שעה שעה.
על אף הקושי והצער חש אני כי הדברים לא מובילים למקום של חולשה ותבוסנות. להיפך, למקום של עוצמה והתעלות. חז"ל אמרו במסכת פסחים: "הרוגי מלכות – אין אדם יכול לעמוד במחיצתם בגן עדן". אולם ללמוד מדרכם, אפשר ואף חובה.
עמיחי פילס את דרכו, תוך שהוא סופג הרבה מסביבתו, ממשפחתו, מרבותיו ומחבריו. אך עמיחי הוביל את הדברים בכוח אישיותו, ע"פ אמונותיו וערכיו. אם אנו רוצים להתחזק ולהמשיך בדרכו כדאי שננסה ללמוד מהליכותיו.
דמותו של עמיחי נחקקה בתודעת כולנו: צנוע, דבק באמת, אוהב תורה, בעל חשיבה מקורית ומעמיקה ותעצומות נפש, אוהב העם והארץ, חבר אמת, לוחם ומפקד נערץ. חיוך כובש מעומק הלב נפרש על פניו, ואין מי שיעמוד בקסם אישיותו וטוהר מידותיו.
כל אלו אמת, ובכל אחד מהם בא לידי ביטוי משהו מאישיותו, אך אין בהם די. אין הפרטים מצליחים להעביר את המכלול. בעשרים וארבע שנות חייו שילב עמיחי, בדרכו הייחודית, תורה עם דרך ארץ. "עֲדִינוֹ הָעֶצְנִי" כבר נאמר עליו. עדין כתולעת ביחסו לבריות ובאהבה לחייליו, קשה כעץ באמונה ובאיתנות כנגד הקמים עלינו.
אדם חושב היה עמיחי, איש ספר ורוח. יחד עם זאת היה איש אמת, אדם שחותר להגיע לשורש הדברים, בלי כחל וסרק. כל דבר שלמד היה נתון לחוש הביקורת המפותח שלו. הוא לא קיבל אמירות וכללים בלי כיסוי. מחשבתו המקורית פרחה כשהיה באוהלה של תורה, אך גם בשירותו הצבאי ידע לעמוד בפרץ ולהביע את עמדתו.
אזכיר סיפור קטן, שודאי מוכר לרבים. באחד הימים בבא"ח גולני קרא לי עמיחי, וסיפר לי על המכתב ששלח לרמטכ"ל, מכתב שבו הביע את מחאתו נגד ביצוע ההתנתקות בידי חיילי צה"ל, ועל התפתחות הפרשה. הוא התייעץ אתי כיצד עליו לנהוג. לאחר העלאת אפשרויות פעולה ודיון בתוכן המכתב, שאלתי אותו מה הייתה מטרת המכתב, הרי ודאי שאין בכוחו של מכתב בודד לרמטכ"ל לשנות את הגזירה, ואילו המהלך עלול למנוע ממנו, כך אמרתי, לבצע את מה שתמיד ראה כייעודו. ואז ענה לי עמיחי תשובה שיש בכוחה ללמד הרבה על דרכו: "יש מצבים בחיים שבהם צריך לומר את האמת בקול רם, לנופף בה, בלי לעשות חשבונות, בלי להסתכל אחורה או קדימה, כיוון שזו היא האמת, והאמת גדולה יותר מכל שיקול אחר".
בראותנו את משפחת מרחביה מתמודדת עם השכול אנו מתמלאים כוח ועוצמה. כוח – בהתמודדות עם הצער והכאב. ועוצמה – מההבנה שחברה הרוצה להתקיים על אדני מוסר הנביאים, מוכנה להקריב לשם מטרה נעלה זו. חברה בעלת דרך וכיוון יודעת לאן היא צועדת ובוחרת בדרך של מסירות נפש. מסירות נפש למען כלל ישראל בחיי השגרה, בהתיישבות, בחינוך, בחקלאות ובמוסדות חסד. מסירות נפש גם בשירות הצבאי, ובקרב בפרט.
לא סוד הוא שלא מעט נגעים פשו בחברה הישראלית. אך טעות תהיה לדבוק בהם ולהגיע לתהומות של ייאוש וחידלון. דווקא ברגעים אלו עלינו לשנס מותניים ולפעול למען אחדות ישראל. לקרב במקום להרחיק, לחזק במקום להחליש. באמונה ועם תעצומות נפש.
בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח, וּמָחָה אֲדֹנָי אלֹקִים דִּמְעָה מֵעַל כָּל-פָּנִים; וְחֶרְפַּת עַמּוֹ, יָסִיר מֵעַל כָּל-הָאָרֶץ כִּי ה', דִּבֵּר. (ישעיהו כ"ה, ח')
יהי זכרו ברוך!
