מאת: מאת תמר רותם
רועי קליין, עמיחי מרחביה וגלעד זוסמן שנהרגו במלחמה – כולם גרו או למדו בהתנחלות עלי;
הכעס על ההתנתקות לא עירער את אמון תושביה בערך ההקרבה.
בחודש האחרון נראו כמעט אך ורק נשים בהתנחלות עלי שבשומרון. "הגברים שלא גויסו מתחבאים בבתים", חייכה שירלי לבנוני, בת 34, תושבת המקום, שפעוט נצמד לרגליה. בעלה גויס בצו 8 ללבנון וחמשת אחיה משרתים בצפון ובדרום – סיפרה את סיפורה של הקהילה הלוחמת כלאחר יד. הבדיחה על הגברים המעטים שנותרו במקום חזרה והושמעה באוזנינו בגרסאות שונות מפי תושבים אחרים, עד שהתחלנו להאמין שיש בה מן האמת.
עלי היה אחד היישובים המגויסים ביותר בישראל במלחמה האחרונה: 600 משפחות חיות ביישוב, ובתוכן 40 של אנשי קבע. מתוך כ-3,000 תושבים, 250 גברים גויסו למילואים, ובהם 10% מכלל הקצינים הדתיים שלקחו חלק בקרבות בלבנון. שלושה מהרוגי המלחמה הזאת קשורים לקהילה בעלי: עמיחי מרחביה שגדל בעלי, רועי קליין בוגר המכינה הצבאית "בני דוד" בהתנחלות, שהתגורר במקום, וגלעד זוסמן, בוגר נוסף של המכינה. נראה שהקשר של תושבי ההתנחלות הזאת עם צה"ל הוא נפשי. מעין מצב מנטלי שהמתבונן מהצד יתקשה לעמוד על פשרו. הברית הזאת עוצבה באמצעות המכינה הצבאית השוכנת זה כמעט 20 שנה בלב ההתנחלות, ונסכה על המקום רוח של אמונה עיקשת בערך ההתנדבות לצה"ל ודבקות בממלכתיות – אותה דבקות שהיתה אופיינית לציונות הדתית מאז קום המדינה ושדומה כי נסדקה לאחר ההתנתקות.
"במכינה לומדים תלמידים שרואים זאת כאידיאל לשים את הכתף מתחת לאלונקה", אומר הרב אלי סדן, מייסד המכינה והעומד בראשה. "מדובר בהחלטה ערכית של אנשים, וזה לא התחיל מהמלחמה הזאת".
קידוש ערך ההקרבה העצמית למען הכלל במכינה מסביר אולי מה דחף את רועי קליין, סגן מפקד גדוד 51 של גולני, להסתער על הרימון ולהקריב את חייו כדי להציל את חבריו. והוא אולי אחראי גם להחלטתו של משה מרחביה, בן 56, לחזור לשירות המילואים שלו התנדב בתחילת המלחמה – כשבוע אחרי ששכל את בנו עמיחי.
"הכאב הפרטי של משפחת מרחביה קיים והוא נורא, אבל הוא נשאר בתוך החדר", מסבירה ליאת ואך, תושבת המקום. "אנחנו במערכה לאומית, ולכן הוא מתעלה על עצמו ומתחבר לצד הלאומי, הכללי".
ואך, אמה של לבנוני, שחמשת בניה שירתו במלחמה בסדיר ובמילואים ושניים מחתניה בלבנון, אינה מאפשרת לדאגה להשתלט על חייה, כדבריה. אמונתה בצדקת הדרך אוטמת לחלוטין את אוזניה מפני קולות הביקורת הבאים מהימין, בנוגע לכישלון המלחמה ולתפקוד הצבא. "זה לא התפקיד שלי", היא אומרת. מעל לכל, לדבריה, "זו מלחמה קיומית כמלחמת השחרור".
לפני ההתנתקות עבר כל שבט ואך לנצר חזני, כאות הזדהות עם תושבי גוש קטיף. "השבר היה עמוק לאחר הגירוש", אומרת ואך, "אבל אני לא מרגישה שנאה לאף אחד ולא למדינה. אין אנחנו ואתם. אין תחושת סוף הדרך עם המדינה הציונית". גם אמירתו של אולמרט שהמלחמה נועדה לקדם את תוכנית ההתכנסות לא מטרידה אותה. "הוא התחרט", היא אומרת. "יש שני קולות. יש קול שאומר גרמו לנו עוול באופן פרטי. באסה, אבל כשצריך ללכת להילחם על הבית הלאומי, אנחנו הולכים". ואך סבורה שהשבר התאחה על ידי האחדות שהפגין עם ישראל במלחמה.
"לצעירים אצלנו אין ספקות בקשר לגיוס", אומרת בת עמי זיידל, אף היא בתה של ואך, העובדת כרכזת הנוער ביישוב. "היה להם קושי גדול לראות משפחות נזרקות מביתן, יש שאלות. אבל יש הרגשה של ביחד. אצלנו יש מוכנות ליפול בקרב גם למען חבר שאתה לא מסכים אתו. מוות בקרב הוא לעולם לא מוות לשווא".
יורשי דגניה
הרב סדן, מנהיגה הרוחני של ההתנחלות, אינו משלה את עצמו לגבי פריכותה של הלכידות הזאת שמתארת זיידל. שהרי גם בציונות הדתית אין כיום אחדות ולו למראית עין. רך דיבור ולא מתלהם, איש חינוך בכל רמ"ח אבריו, הרב מביע כעס על האמירות בסגנון "אמרנו לכם" מצד חבריו לדרך. עם זאת, הוא סבור שהמלחמה הזאת סיפקה הזדמנות לממשלה ולציבור בישראל להיווכח בצדקת דרכם של המתנחלים, לשנות את המהלכים המדיניים ו"לחזור בתשובה", כדבריו.
כחודשיים לפני המלחמה פירסם הרב סדן את עמדתו הנחרצת נגד אלה בקרב הימין שקראו להתנתק מ"ממשלת הרשע" ולסרב לשרת בצה"ל. הדברים פורסמו בחוברת בשם "להוסיף אור" וגם במסמך לציבור שניסח, ושרבנים נוספים, בהם שלמה אבינר ושי פירון, חתמו עליו. "הנני כותב לא מפני שיש לי כוח לכתוב, אלא מפני שכבר אין בי כוח לידום", כתב בנימה מוכיחה אך אוהבת לנוער שבעבורו נועדו הדברים. "כשראיתי שמסבירים לכם שהשוטרים והחיילים שהיו בעמונה הם ערב רב ומצווה לשנוא אותם מכיוון שאינם עוד בגדר אחים כי אם בגדר מוסרים… שאלתי עצמי האם רשאי אני עוד לשתוק. סגנון הדיבור הזה מעורר שנאה ומרירות, זורע ייאוש ותסכול ומנתק אותנו מהמדינה ומהצבא באופן מנטלי, וזה ההיפך הגדול ממה שצריך לעשות היום". תגובת חלק מהצעירים לפרסום, בפורומים באינטרנט, היתה "נמאס כבר מההתכופפות והכניעה".
הרב סדן, שנולד ערב הכרזת העצמאות, אינו מסתיר את התרפקותו על מורשת השומר הצעיר. כרבים בקרב הציונות הדתית הוא רואה אותה כממשיכתה של הציונות האמיתית, המקורית, בתוספת אורח חיים יהודי וערכים המושתתים על התורה. "כנער גדלתי על סיפורי דגניה וחטיבת הראל", הוא מספר, "והרגשתי הזדהות גדולה אתם. הנחישות היהודית להילחם על המדינה ולשלם את המחיר אינה חדשה. מבחינת כוחות הרוח והנפש היו להם עוצמות אדירות, אבל עולם הרוח היה בנוי על אידיאולוגיות חילוניות אוניוורסליות ואלה מטבען משתנות בהתאם לרוח הזמן ולכן לא יכולתי להזדהות אתן. החידוש בדרך שלנו הוא שעולם הרוח שלנו הוא עולם היהדות ועולם התורה".
הרב סדן לחם בכל המלחמות בחטיבת הצנחנים. עד 2003 עוד שירת במילואים. כשסירבו לגייס אותו הפעם, נסע לגבול לבנון לחזק את חיילי המחלקה שלו. הוא מספר איך לפני 19 שנה ביקש עמרם מצנע, אז אלוף פיקוד המרכז, מחברו ושותפו להקמת המכינה, הרב יגאל לוינשטיין, לחתום קבע. "הוא אמר הציבור שלכם אמנם ציוני, אבל לא שותף באחריות. עד אז כ-50% מהחיילים הורידו את הכיפה בצבא, ובאמת לא היו כמעט קצינים דתיים. סברנו שהמצב הזה הוא לא נורמלי, כי התורה מחייבת להגן על עם ישראל לא פחות מאשר להניח תפילין או לשמור שבת וכי יש מצווה גדולה של 'עזרת ישראל מיד צר'. לא יכול להיות שבגלל חולשה רוחנית לא נהיה שותפים במצווה זו".
המכינה הראשונה, בני דוד, הוקמה, לפיכך, "כדי שאפשר יהיה לשרת בצבא כראש גדול ובד בבד לשמור על עולם פנימי דתי". היא פרצה את הדרך לתנועה שלמה של מכינות צבאיות וגרמה לעלייה תלולה בשיעור הדתיים ביחידות המובחרות ובדרגים הבכירים בצה"ל.
רשימת ההמתנה הגדולה למכינה כל שנה מעידה בדרך כלל על המוטיווציה הגבוהה של הנוער הציוני הדתי לשרת בקצונה. ואולם השנה, שנת ההתנתקות, היה שיעור הנרשמים קטן בכרבע. הרב סדן אומר שלפני ההתנתקות התריע בפני הרמטכ"ל ושר הביטחון על ההשלכות של המבצע על הגיוס לצה"ל, והצליח למנוע סירוב פקודה המוני כשהצבא הסכים להצעתו שחיילים סדירים לא יהיו במעגל הראשון של המפנים. גם אותו מסמך נגד הסרבנות עשה את שלו. "ניתן להבין שהזעם והכעס של הציבור שלנו המופנים לצבא גדול, כי הוא זה שבפועל עסק בפינוי", אבל בסופו של דבר, הוא אומר, השבר שחל בעקבות ההתנתקות בציונות הדתית, לא נתן את אותותיו במלחמה. "אנחנו נמצאים במסע אחד ממצרים לירושלים שהחל לפני 3,000 שנה. לא הגענו לסוף הדרך. מי שבוחר להישאר במדינת ישראל החליט להיות שותף במסע הזה וצריך לדעת שהוא הולך לחרף את הנפש".
ואכן, רק סרבן גיוס אחד מן הימין נרשם במלחמה הזאת. עשרה מבין הרוגיה היו מבני הציונות הדתית. ועם זאת, אי אפשר להתעלם מהתסכול ומההכרזות "אמרנו לכם" שהשמיעו כמה מרבני יש"ע ואישים בולטים מהימין בימי המלחמה. גם הביקורת החריפה שלהם על מהלכי המלחמה מבטאת – בפעם הראשונה – חוסר אמון כלפי המערכת הצבאית.
יש כבר בימין מי שמנסים לעשות הון פוליטי מסיפורו של רועי קליין. אבל זו לא דרכם של חבריו ואוהביו בעלי, אומרים כאן. קליין התגורר בשכונת היובל, שם קוד מתנחלי לרחוב אחד ובו בתים חדשים ונאים, הנמצא במרחק מה מהיישוב – בעצם מאחז לא חוקי שנבנה בתקווה שיום אחד יתמלא כל השטח הריק בבתים. אלא שבשנה האחרונה הגישה תנועת שלום עכשיו עתירה הדורשת מהמדינה לפנות חלק מהבתים. האם יפנו עכשיו את הבית של הגיבור? הפנו כותבי מאמרים תלונה דמגוגית אל ראש הממשלה.
אליעזר קשתיאל, שכנו למאחז של קליין, מספר על המקצועיות של קליין, איש צבא בכל רמ"ח אבריו, שניסה להפריד כל חייו בין הפוליטיקה לביטחון. שלוש שנים הם השכימו קום כדי ללמוד ביחד, לפני שהילדים מתעוררים. "הוא רצה לתת כל מה שהוא יכול למען המדינה והוא שמח כשנכנסו לדרום לבנון כדי להילחם בחיזבאללה", אומר קשתיאל. הוא מספר שכשבועיים לפני פרוץ המלחמה קליין השתתף בתרגיל צבאי שדימה מלחמה עם חיזבאללה בלבנון ושבו הוא היה לוחם חיזבאללה. צה"ל ניצח בתרגיל. "התוצאה הרגיזה אותו", אומר קשתיאל, "הוא אמר שזה קל מדי".
