15 שנה ללבנון השנייה, הלוחמים חוזרים אל הקרב בבינת־ג'ביל

"מלחמה היאממלכת אי הוודאות", מצטט רב־סרן יוני רוט את האמרה המפורסמת של תיאורטיקן הלחימה קרל פון־קלאוזביץ. "כשאני שומע את המשפט הזה, אני תמיד חושב על הרגע שבו הגעתי לאזור המטע העליון בבינת־ג'ביל. פצועים שכבו שם לצד הרוגים, כלי נשק היו זרוקים, הירי הכבד נמשך בלי הפסקה. זו נקודת זמן שבה אתה יודע בדיוק מה נמצא לפניך: שטח השמדה קלאסי. לאורך הקרב לא היה מישהו שנכנס לאזור הזה ולא נפצע או נהרג, ועכשיו אתה צריך להחליט אם גם אתה נכנס פנימה.

"עבדתי על אוטומט, בלי להרגיש. שלושה חברים פצועים זעקו אליי, ומצאתי את עצמי מתלבט אל מי לגשת ראשון. נכנסתי אל המטע ויצאתי ממנו כחמש פעמים, כשבכל פעם אני תופס מישהו, גורר אותו, מטפל בו, ותוך כדי כך משיב אש".

אחד הפצועים ששכבו שם היה הסמג"ד רועי קליין, שזינק על רימון כדי להציל את חבריו. רוט הספיק להגיע אל קליין הגוסס, וניסה לתת לו טיפול בשטח. "שמעתי את שמעון אדגה, שעוד היה בחיים, צועק: 'הוא קפץ על הרימון, הוא קפץ על הרימון'. קליין מסר לסרן איתמר כץ את ה'ורד הרים' (טלפון מוצפן – מ"פ), שלא ייפול חלילה בידי האויב. הוא עוד צעק בעצמו לתוך מכשיר הקשר: 'קליין מת, קליין מת, שמע ישראל השם אלוקינו השם אחד'. הספקנו לפנות אותו, אבל הוא נפטר בהמשך".

לאחר מותו הוענק לקליין עיטור העוז. "בקרב הזה היו לא מעט גיבורים נוספים", אומר רוט. "הלוחם שירן אמסילי, שטיפס עם מאג על חומת המטע ופגע במחבלים. המ"מ שבתאי מעוז, שנפצע וסירב להתפנות. סגן מפקד הפלוגה אלכס שוורצמן, שנפצע קל בהתחלה ולא היה יכול לזוז, אבל כשבאנו לפנות אותו הוא אמר – 'עזבו אותי, לכו לשאר החבר'ה'. בסוף, כשחזרנו אליו, הוא חטף צרור ונהרג. כל מי שהיה שם, זה רצף של סיפורי גבורה".

בקרב שהתחולל בעיירה בינת־ג'ביל בסוף חודש יולי 2006, בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה, "ממלכת אי הוודאות" הייתה בשיאה. הפקודות שירדו מהמטכ"ל לשטח השתנו תדיר; בפאתי העיירה עמדו שתי חומות ששימשו מחסה למחבלי חזבאללה, ולא אחת כפי שחשבו חיילי גולני; וגם "שמורות הטבע", מערך הביצורים התת־קרקעיים שבנה האויב, הפתיעו את הלוחמים בהיקפן. לאחר תום המלחמה ניטש בציבוריות הישראלית ויכוח נוקב בשאלה אם הלוחמים שנכנסו לעיירה, שהייתה ידועה כקן צרעות שורץ מחבלים, שילמו למעשה את מחיר הכאוס וחוסר ההחלטיות של הפיקוד העליון. התקשורת כתשה את התמרון הצבאי הזה, וביקורת עזה נמתחה גם בדיוני ועדת וינוגרד, שחקרה את אירועי המלחמה. קרב בינת־ג'ביל, שנפלו בו שמונה חיילים ונפצעו 24, מתנוסס מאז ועד היום כסמל לכשליה של מלחמת לבנון השנייה. אבל כשמשוחחים עם ותיקי הקרב ההוא, מפקדים מגדוד 51 של גולני, שומעים מהם סיפור שונה לגמרי. כוחות הגדוד עמדו במשימה, וחיסלו יותר משלושים מחבלים. 17 לוחמים וקצינים עוטרו בצל"ש על חלקם בקרב, וכך גם גדוד 51 עצמו.

רוט (36), שהיה אז מפקד כיתה בפלוגה רובאית ג', משרת היום באוגדה 91 בתפקיד קצין הדרכה. 15 שנה אחרי הקרב אנחנו נפגשים לשיחה איתו ועם שני קצינים שלחמו בגזרות סמוכות; כששמעו על ההסתבכות באזור המטע הם מיהרו לשם עם כוחותיהם, כדי לסייע בקרב ובפעולות החילוץ. הראשון הוא אלוף־משנה ישראל פרידלר (42), כיום מפקד חטיבת אלכסנדרוני ומפקד בסיס אליקים, שצה"ל מאמן בו את חייליו למלחמת הצפון הבאה; השני הוא אלוף־משנה ארז אלקבץ (41), מפקד המרכז לאימונים טקטיים במל"י (המרכז הלאומי לאימונים ביבשה).

אנו עומדים על פסגתו המיוערת של הר אדיר, במצפור שהוקם לזכר נופלי מלחמת לבנון השנייה. עד מהרה מתברר שבין שלושת המרואיינים מחבר קשר דם: דמו של רוט, שנפצע קשה בקרב ועוטר בצל"ש אלוף פיקוד הצפון. "נפגעתי מירי", הוא משחזר. "בתחילה עוד חשבתי שאני יכול להילחם, אבל לאט־לאט נחלשתי, הריאה התמלאה דם והיה לי קשה לנשום".

"אני פיניתי אותו", משלים אלקבץ. "אחרי ששמעתי את הצעקות בקשר, דיברתי עם המג"ד יניב עשור – כיום ראש אכ"א – ונכנסתי לקרב חילוץ קשה מאוד תחת אש, ביום ובלילה".

רוט: "אלקבץ העביר אותי לפרידלר. שכבתי על האלונקה בעוד פרידלר מספר לי בדיחות".

פרידלר עצמו נפצע קל בידו, ולאחר המלחמה קיבל צל"ש ממפקד האוגדה. "פיקדתי על הפינוי. הייתי פצוע קל, זה לא היה הזמן הנכון להתבכיין", הוא מספר.

ממרומי הר אדיר שבשמורת הרי מירון, אנו צופים על אתרי הקרבות של מלחמת לבנון השנייה: בינת־ג'ביל, מארון א־ראס, ג'ביל כחיל. "את הפסטורליות והשקט שסביבנו, אנחנו לא מתרגמים לחוסר נכונות של הצד השני להילחם", אומר אלקבץ. "אנחנו מסתכלים על זה בעיניים של מפקדים מבצעיים, חושבים איך עוברים את הגדר, מטפסים ברכסים, נלחמים בשטח הבנוי, צועדים בסבך. אני עומד פה ומיד משחזר את הקרב: את העליות מאביבים לג'ביל כחיל, את הלילה הראשון, את ההיתקלויות, את החילוץ. אני גם מסתכל קצת לאחור ורואה את מעלות – המקום שגדלתי בו – ומרגיש שכל הנוף הצפוני ספוג בי".

"לפעמים אני פותח לרגע גוגל מפות, ומשחזר: כאן באתי, כאן יצאתי, הנה החצר", מודה פרידלר. "אם ייתנו לי מחר בבוקר את הפקודה – אני שם עליי את האפוד וחוצה שוב את הגדר בלי לחשוב פעמיים".

פוסטר ורוד ונשק במגירה

מלחמת לבנון השנייה פרצה ב־12 ביולי 2006, לאחר שחוליית חזבאללה תקפה בירי טילי נ"ט סיור של צה"ל באזור זרעית. שלושה חיילים נהרגו במקום, ושניים נוספים נחטפו – אהוד גולדווסר ואלדד רגב. בתגובה פתח חיל האוויר במתקפה כבדה על לבנון, וחזבאללה מצידו שיגר קטיושות לעבר עשרות ערים ויישובים. עם התמשכות הלחימה הוחלט לצאת לפעולה קרקעית.

יוני רוט היה אז צוער שרק התחיל קורס קצינים, ובדיוק יצא ל"רגילה". כששמע על החטיפה, הוא התלבט בתחילה אם לעזוב הכול ולנסוע צפונה. "התקשרתי לרועי קליין. הוא אמר לי רק 'יוני, הערב פורצת מלחמה, תגיע' – ומיד ניתק. בכך נפתרה הדילמה".

הוא מצביע לעבר בסיס בירנית, משכנה של מפקדת עוצבת הגליל שהוא משרת בה כיום. "מעט ימינה מהבסיס אפשר לראות דרך עפר שעולה, ויש שם מגדל – החטיפה התרחשה ממש מתחתיו. שם גם נכנס הטנק הראשון לשטח לבנון, ועלה על מטען. מפה רואים כמה הכול קרוב".

אלקבץ היה אז מפקד פלוגת חבלה והנדסה (פלחה"ן) של חטיבת גולני, ופרידלר פיקד על רובאית א' בגדוד 51 של החטיבה. ערב המלחמה הם עוד היו בגזרת עזה, בפעילות מבצעית שהחלה בעקבות חטיפתו של לוחם השריון גלעד שליט ב־26 ביוני. בעקבות חטיפתם של גולדווסר ורגב הם הוקפצו לצפון.

אל"מ ישראל פרידלר: "המשימה הייתה לאתר מחבלים ולהשמיד אותם, וזה מה שעשינו. זה היעד שנבחר, גם לאור הסמליות של המקום וגם לאור הצורך המבצעי. הכוחות של אלקבץ ושלנו מצאו במקום כמה וכמה משגרי קטיושות. למשימה שלנו נלווה מחיר כבד, ובה בעת, לפחות מבחינה מספרית, האויב נפגע שם הרבה יותר קשה"

"נערכנו באזור יער ברעם, וראינו את הר מירון עולה בלהבות מרוב הקטיושות שחטף", ממשיך רוט. "זה המחיש בדרך הברורה ביותר את התפקיד הקריטי שלנו בהגנה על מדינת ישראל. עשר בערב, אנחנו צובעים פנים, תיקים על הגב, תפילת הדרך ויוצאים".

היה זה ליל 23 ביולי, לילה חשוך ללא ירח. פרידלר הוביל את הגדוד לתוך שטח לבנון. העיירה בינת־ג'ביל סומנה כיעד להשתלטות, בין השאר בגלל "נאום קורי העכביש" המפורסם שנשא שם חסן נסראללה ב־26 במאי 2000, יום אחרי נסיגת צה"ל מלבנון. מנהיג חזבאללה קבע אז כי על אף עוצמתו של צה"ל, החברה הישראלית היא בעלת סף עמידה נמוך, ואינה מוכנה עוד להילחם ולהקריב כדי להגן על האינטרסים הלאומיים שלה. הפשיטה של צה"ל בלבנון ביולי 2006 כונתה "קורי פלדה 2", כתשובה נחושה לנסראללה.

כוחות החטיבה הגיעו אל העיירה והתמקמו בכמה מבנים בשטחה. "בינת־ג'ביל שפגשנו ביום שני לפנות בוקר עלתה בלהבות. בכבישים היו מכוניות הפוכות, אחרי 'ריכוך' משמעותי שהפעילו חיל האוויר וחיל התותחנים", מתאר רוט. "נכנסנו לבית ונשארנו בו ביומיים הראשונים. בסלון הייתה תמונה ענקית של נסראללה, ועל השולחן היו מונחות צלחות, כאילו אנשים ברחו באמצע הארוחה.

"גילינו שם וסט שכתובים עליו ראשי תיבות בעברית, ומיד קפץ לנו לראש – אולי זה קשור לחטופים? מצאנו שם גם אקדחים, נשק צלפים אחד, וכמות עצומה של אמצעי לחימה. בקומה למעלה היה חדר של ילדה, עם פוסטר ורוד של דיסני. התלבטנו אם לסרוק אותו או לא. בסוף פתחנו מגירה – והיה שם נשק משומן בתוך ניילון. גילינו גם רימוני רסס מתוצרת איראן. יומיים אחר כך, בקרב, ראינו כמה הם קטלניים.

"כשמצאנו תמונות של בעל הבית עם נסראללה, הבנו שנפלנו על בית של בכיר בחזבאללה. בלילה רועי קליין רץ עם החפ"ק שלו בחזרה לג'ביל כחיל, שם ישבו יחידות מודיעין, והביא אליהן את הדיסק הקשיח של המחשב שמצאנו בבית. התברר שהיו עליו שרטוטים של זירות מטענים".

פרידלר: "עם אור ראשון נכנסנו לבתים בדרום־מזרח בינת־ג'ביל, ואז הייתה לנו היתקלות ראשונה, כששלושה מחבלים הגיעו לכיווננו. לקחנו מהגופות שלהם את מכשירי הקשר והבאנו לקליין, לפני שהלך לג'ביל כחיל. מרגע שחזבאללה ידע שאנחנו שם התחילו ליפול פצצות מרגמה במרחב, אבל מעבר לזה לא ראינו נפש חיה".

ב־25 ביולי, לאחר יומיים בבינת־ג'ביל, התקבלה פקודה מלמעלה – לשוב לשטח ישראל. רוט: "באותו שלב, לפחות מבחינתי, עדיין לא היינו במלחמה: היינו במבצע להחזרת אודי ואלדד. רציתי שיהיו לנו כמה שיותר קלפי מיקוח, ולכן הלכתי להביא גופה של מחבל מההיתקלויות. זה היה מחבל מאובזר יפה, עם מכשיר קשר שצעק בערבית, וסט, שכפ"ץ, מחסניות משופצרות, רובה אם־16 ואזיקונים שהיו יכולים לשמש אותו לחטיפת חייל. 'ארזנו' אותו על אלונקה וחיכינו לאישור הסופי לנוע לכיוון הגבול, אך האישור התעכב ובסביבות שלוש בלילה קיבלנו פקודה להישאר".

בספר הפנימי "קרב בינת־ג'ביל" שהוציאה פלוגה ג' (בעריכת אלישיב רייכנר) מובא תחקיר מקיף שערך משה מרחביה – אביו של סגן עמיחי מרחביה ז"ל, מפקד מחלקת החוד בפלוגה. "במטות החטיבות והגדודים השמועות מחליפות בשלב הזה את הפקודות הברורות, והבלבול גובר", כך מתואר בספר. "האם כובשים את בינת־ג'ביל? מעמיקים את ההשתלטות? מכתרים את העיירה גם מצפון? בשלב הזה אף אחד לא יודע לענות".

רוט: "אחרי שכנראה כבר הבינו שאתה שם, אתה לא יכול להישאר באותו בית. יצאנו בדילוג, ובחמש בבוקר הגענו לקו הבתים הבא. ערכנו תצפית על היעדים. קליין ואלון חכימה, מפקד פלוגה רובאית ג', חילקו את הבתים בין המחלקות. נכנסתי לבית שהסימון שלו בתצלומי האוויר היה ג־3. סרקנו אותו ונוכחנו לדעת שהוא נקי. התיישבנו בסלון, הורדנו את התיקים הכבדים – ובאותו רגע התחלנו לשמוע קולות ירי ופיצוצים ממטע הזיתים הסמוך, שם שהתה מחלקה 1 בפיקודו של מרחביה".

הכדור הבא יהיה בראש

ההיתקלות במטע החלה לאחר שכוח בפיקודו של קליין ניסה לפרוץ למבנה כדי להציב בו מארב. "הדלת לא נפתחה, וגם 'פריצה קרה' בפטיש לא הצליחה", מספר רוט. "קליין פקד לירות שתי פצצות מטול לעבר המנעול, אך הדלת נשארה סגורה. בינתיים הרעש סייע לחזבאללה להבין שהחיילים שם. התחילו להקיף אותם".

קליין שלח את מרחביה לצאת באיגוף ימני במטרה להפתיע את המחבלים, אך המ"מ נפגע מהאש הכבדה שנפתחה לעברם ונפל. שניים מחייליו, אוהד קלאוזנר ושמעון דהן, נהרגו גם הם. רוט: "הספקנו עוד לדבר עם עמיחי בקשר, והוא אמר: 'קודקוד, כאן מרחביה, יורים עליי'. פה נופל לך האסימון, ואתה מבין שאנשים שדיברת איתם לפני דקה יכולים ברגע הבא להפסיק לדבר איתך".

אחת מנקודות התורפה של כוחות גולני בבינת־ג'ביל הייתה ההיכרות הלא מספקת עם תנאי השטח. "כשמרחביה יצא לאיגוף, הוא הקיף חומה שתחמה את המטע התחתון", אומר רוט. "תוך כדי האיגוף הוא היה בטוח שהגיע למחבלים, אך בפועל נתקל בחומה שנייה, שמאחוריה ישבו מחבלים נוספים. גם אנחנו ירינו אל מעבר לחומה הראשונה, כך שרבים מהרימונים והכדורים שלנו פגעו רק בתווך שבין שתי החומות. כשקליין נוכח לדעת שמרחביה לא מגיע הוא יצא עם החפ"ק שלו להסתערות, וגם הם נתקעו באותה חומה".

ברגע הזה הושלך הרימון הקטלני. קליין זינק עליו וספג בגופו את ההדף והרסיסים, כדי להציל את חיי פקודיו. במטח האש הזה נפגעו פצעי מוות גם שמעון אדגה ואסף נמר. "האחרונים שנכנסו למטע היו הסמ"פ אלכס שוורצמן והקשר שלו עידן כהן, ושניהם נהרגו", ממשיך רוט. "וכך, כעשרים דקות מתחילת הקרב היו לנו פצועים והרוגים, אבל פרט לדיווח של מרחביה ברשת הקשר על הירי, לא הייתה לנו תמונת מצב. יצאתי מהבית עם חכימה ולוחמים נוספים. בדרך למטע נפתחה עלינו אש מאיזו מרפסת. נשכבנו על הרצפה, נתנו מכת אש לכיוון מקור הירי, ושבתאי מעוז גם שיגר טיל לאו. שני מחבלים נפלו מהמרפסת. אני זוכר שקמתי מהשכיבה וניערתי את האבק מהמדים. היינו בטוחים שזאת ההיתקלות, ואמרנו: 'וואו, עם זה הם הסתבכו?'. התקדמנו אל המטע, ומולנו באו שני לוחמים – אחד עם דם על כל הפנים, וחבר שלו תומך בו. שניהם היו בלי קסדות ובלי נשק. שאלנו 'מה?', והם לא דיברו, רק הצביעו אל המטע העליון".

כשרוט וחבריו הגיעו לשם הם ראו את הנפגעים הרבים ונחשפו לאש התופת. בדקות הראשונות היה עסוק כל אחד בירי ובזריקת רימונים. חכימה ארגן את הפעולות הטקטיות הבאות, בעוד איתמר כץ הלך להביא רימונים נוספים מחיילים ששוכבים. כץ גם מצא את קליין והספיק להצמיד חוסם עורקים לרגלו, אך אנשי חזבאללה המשיכו לטווח באש כבדה את המקום שהסמג"ד שכב בו. המ"פ חכימה הורה לאמסילי לתפעל את המאג שברשותו, והחייל נעמד על החומה, יורה ללא הרף והורג לא מעט מחבלים.

רוט: "הטווחים היו קרובים ברמה שאתה רואה אותם (את מחבלי חזבאללה – מ"פ) ושומע את זעקות הפצועים שלהם, שמתחננים שיפנו אותם. בשלב מסוים הגעתי לאחד הנפגעים שלנו, שהיה פצוע קשה וסבל כאבים עזים. כשאני שומע את הביטוי 'העיניים יוצאות מהחורים מרוב כאב', אני מיד חושב עליו. הוא אמר לי: 'יוני, תעיף אותי מפה'. בשל הפגיעה החמורה שספג, היה לי קשה מאוד לשאת אותו, ובסחיבה רק הגברתי את הכאב שלו. עצרתי והוא שוב צעק לי 'תעיף אותי מפה'. הצלחנו להביא אותו למבנה של הפצועים, אבל שם הוא מת מאיבוד דם.

"הורדתי את הווסט כדי שיהיה לי קל יותר לסחוב את הפצועים, ונשארתי רק עם אפוד קרמי. רצתי עם ליאור שרעבי, אחד הנגביסטים (חייל שמחזיק מקלע נגב – מ"פ), כדי לירות במחבלים שמאחורי החומה. הספקתי לירות כמה כדורים מעליה וגם להשליך שני רימונים".

רס"ן יוני רוט: "בדרך למטע נפתחה עלינו אש מאיזו מרפסת. נשכבנו, נתנו מכת אש, ושני מחבלים נפלו. היינו בטוחים שזאת ההיתקלות, ואמרנו: 'וואו, עם זה הם הסתבכו?'. כשהתקדמנו באו מולנו שני לוחמים בלי קסדות ונשק – אחד עם דם על כל הפנים, וחבר שלו שתומך בו. והם לא דיברו, רק הצביעו אל המטע העליון"

"שניהם מתקדמים לפנים במטע התחתון לעבר נקודת ההיתקלות הראשונה שאינה מוכרת להם", נכתב בספר של הגדוד. "הם מופתעים לגלות חומה החוסמת את דרכם. הם יורים מכלי נשקם מעל החומה. צרור ארוך נורה לעברם".

רוט: "כמה מהחיילים ביקשו עוד קודם לכן להסיר את הפלטה של הגב מהאפוד הקרמי, כדי להקל על נשיאת משקלים כבדים. גם אני הייתי מאלה שהורידו. עכשיו אני רואה צרור שמתקרב אליי, פוגע באדמה לידי ולבסוף פוגע לי בגב. נפלתי על הקרקע. הבנתי שאם הכדור הראשון בגב, הכדור השני יהיה בראש – ואני חייב לזוז משם. הוצאתי את התחבושת האישית שלי, שמתי על הגב ונוכחתי לדעת שהיא מתמלאת בדם. הבנתי שנפגעתי קשה יותר ממה שחשבתי, ומרגע זה ואילך שכבתי עם הפצועים".

רשימות על תחבושת

עד מהרה נפגע גם איתמר כץ מרסיסי רימון שהתפוצץ לידו. הוא המשיך לירות עד שחכימה פקד להתחיל לנוע לאחור. כץ יצא מהמטע, ובדרך נפצע גם מכדור. בעודו מנסה לחבוש את עצמו, הוא הבחין שחכימה פצוע קשה. בשלב הזה נותר הכוח הלכה למעשה ללא מפקד.

אלקבץ וחייליו, ששהו בסמוך, הבינו שפלוגה ג' נקלעה לקרב קשה. "סביב חמש וחצי בבוקר התחלנו לשמוע רעש גדול, פיצוצים וירי בלתי פוסק מהגזרה של גדוד 51", הוא מספר. "שמעתי שרשת הקשר שלהם עמוסה בדיווחים על היתקלויות ופצועים. הצלחתי לתפוס את המג"ד ולהגיד לו שאני יוצא מהגזרה שלי ונכנס אליו לגזרה, לסייע בלחימה ובחילוץ".

אל"מ ארז אלקבץ: "הגדרנו שאת הפצועים נפנה ביום, כדי שיוכלו לקבל טיפול מיידי, ואת ההרוגים נוציא בלילה. זה היה לא פשוט – לשאת על אלונקות עשרות פצועים בזה אחר זה, כשאנחנו חשופים לגמרי. ראיתי שלחיילים היה קשה לנוע תחת אש באור יום. הייתי צריך להגיע ולירות כמה כדורים כדי לשחרר קצת את הפחד"

פלוגה א' נקראה אף היא לסייע. "כשהתחילה ההיתקלות של פלוגה ג', המג"ד שלח את הפלוגה שלנו לתפוס בית שאפשר לחפות עליהם ממנו", מספר פרידלר. "בשלב מסוים חבר אליי יוני שטבון, שהיה קצין המבצעים של הגדוד. תוך כדי שאנחנו עומדים בחלון בזווית כדי להבין איפה בדיוק נמצאת פלוגה ג', נפגעתי מכדור ביד. הרגשתי כאב גדול, אבל אחרי שחבשו אותי חזרתי למערכת הקשר והמשכתי לפקד".

סגנו של אלקבץ בפלחה"ן היה אחיו של פרידלר, דניאל. "תוך כדי שאנחנו מתחילים להתארגן לחבירה, אנחנו שומעים שקודקוד איטליה (ישראל פרידלר – מ"פ) נפצע. כך דני נאלץ לקבל ברשת הקשר את ההודעה על פציעתו של אחיו".

איך הוא הגיב?
"דני בחור משימתי, הוא המשיך להילחם ועשה את זה באומץ ובצורה יוצאת דופן. הפלחה"ן התארגן ליציאה, ודילגנו לעבר המרחב של פלוגה ג' כדי לחלץ פצועים".

כך הגיע גם אלקבץ למטע הקטלני. "כל מי שהשתתף אי פעם בקרב מכיר את זה, אבל במטע בבינת־ג'ביל זה קפץ עליך בצורה חזקה במיוחד: הריח של הפצועים, הריח של ההרוגים", הוא מספר. "זה ריח שנכנס לך לתוך הנשמה. מיד כשהגעתי, ראיתי שאין שם כמעט שרשרת פיקוד. כל המפקדים הבכירים נפגעו. מי שלקחו את הפיקוד היו מפקדי כיתות ומחלקות, וקצינים שלא היו חלק מהפלוגה – איתמר כץ, יוני שטבון. כשמפקד נפצע, אין ואקום. מישהו קם ולוקח את המושכות לידיו".

כץ היה אז המפקד של פלוגת המסלול, הפלוגה הצעירה בגדוד 51. הוא היה אמור להתחיל קורס מפקדי פלוגות, והזדמן לכוח בבינת־ג'ביל ממש במקרה. את רוב הלוחמים הוא אפילו לא הכיר. אבל אחרי שסיים לחבוש את ידו שלו, הוא התרומם וצעק, כפי שמלמדים בתרגילים: "כץ תופס פיקוד". הוא נוכח לדעת ששניים מההרוגים, שוורצמן וקלאוזנר, הצליחו לפוצץ את אחת הדלתות הקריטיות במבנה הסמוך, ולהבריח את החוליה הקטלנית ביותר של האויב. בתוך אש התופת פעל כץ בקור רוח ובנחישות. הוא ארגן את החיילים שנותרו וחילק להם משימות, תוך שהוא דואג לאבטח את פינוי הפצועים וההרוגים. כשהחל הפינוי מהבית הוא ביקש מהחובש יחיאב לוי לקחת "משולש", חתיכת בד, ולנהל עליו רישום של הנפגעים כדי לוודא שאיש מחיילי הכוח לא נעדר או נחטף. כשהגיעה העת להכין את ההרוגים לפינוי, עשה זאת כץ בעצמו יחד עם חייל נוסף שלא הכיר את החללים, וזאת כדי לחסוך מהחיילים הצעירים את המראות הקשים של גופות חבריהם. על תפקודו בבינת־ג'ביל זכה כץ בעיטור המופת.

שני צוותים של הפלחה"ן בפיקודו של אלקבץ הגיעו לזירת הקרב, והפצועים פונו במסוקים. "בשלב הזה לא הבנו את הנתונים במלואם, מי ירה ראשון ומי שני", נזכר אלקבץ. "סייענו לגדוד באבטחת המרחב והתחלנו בפינוי. הגדרנו שאת הפצועים נפנה ביום, כדי שיוכלו לקבל טיפול מיידי, ואת ההרוגים נוציא בלילה. זה היה לא פשוט – לשאת על אלונקות עשרות פצועים בזה אחר זה, כשאנחנו חשופים לגמרי. ראיתי שלחיילים היה קצת קשה, כי זו הייתה הפעם הראשונה שהם צריכים לנוע תחת אש באור יום. הייתי צריך להגיע ולירות כמה כדורים כדי לשחרר קצת את הפחד. התחלנו לקחת את הפצועים מהמבנים באזור של פלוגה ג' עד לבית שפרידלר שהה בו".

"בערך בשעה אחת בצהריים סיימנו לפנות את מרבית הפצועים", ממשיך פרידלר את התיאור. "אלקבץ ואחרים הביאו אותם אלינו על אלונקות, ומשם אני כבר הוצאתי אותם החוצה לפאתי בינת־ג'ביל, ואחר כך לארץ".

הירי נמשך לסירוגין עד סביבות ארבע אחר הצהריים. עם רדת החשכה החל פינוי ההרוגים. אלקבץ: "את שוורצמן, את מרחביה ואת קליין הכרתי ברמה האישית. זו תחושה כבדה, תרתי משמע – הכובד של האלונקה והכובד המנטלי. בין פינוי הפצועים לפינוי ההרוגים היה מרווח של כמה שעות, וזה נתן לי זמן לחשוב ולנסות לעכל מה היה פה".

פרידלר: "בתור 'הזוטר הבכיר' שיצא ממרחב הלחימה, נתנו לי להתראיין בדרך לבית החולים. בתקשורת זה נתפס כאירוע קשה מאוד, כואב ולא מוצלח, אבל הרגשנו שאנחנו עושים את משימתנו בצורה מעולה, תוך כדי הקרב וגם אחריו. הבליץ התקשורתי השפיע בעיקר על מי שלא היה שם. כשאני חושב על בינת־ג'ביל, לא מעניין אותי מה כתבו בעיתונים. יש לי זווית ראייה ממוקדת של לחימה, גבורה וחברים".

אתה חושב שצה"ל היה צריך להעמיק עוד יותר את האחיזה שלו בבינת־ג'ביל?
"המשימה הייתה לאתר מחבלים ולהשמיד אותם, וזה מה שעשינו. זה היעד שנבחר, גם לאור הסמליות של המקום וגם לאור הצורך המבצעי. הכוחות של אלקבץ ושלנו מצאו במקום כמה וכמה משגרי קטיושות. למשימה שלנו נלווה מחיר כבד, ובה בעת, לפחות מבחינה מספרית, האויב נפגע שם הרבה יותר קשה".

אלקבץ: "אני חושב שלעולם יהיה פער בין החוויה של הלוחמים והמפקדים בשדה הקרב ובין החוויה החיצונית של חלק מהציבור, שלא תמיד רואה או מבין את הדברים באותם צבעים. חוץ ממי שהיה שם – אף אחד כמעט לא יודע באמת מה קרה בבינת־ג'ביל. אנחנו מתווכים בפער הזה, מורשת הקרב שלנו היא חשובה, ואסור לנו למצוא את עצמנו בעמדה מתנצלת".

לאחר המלחמה נטען בין השאר שלשון הפקודות של תא"ל גל הירש, מפקד עוצבת הגליל דאז, הייתה ציורית וגבוהה מדי, באופן שהקשה על העברת הנחיות ברורות ממפקד זוטר לחייליו. "הדגמה מערכתית", "נטרול, לכידת וכליאת המרחב", "התנפלות נחילית סימולטנית ורב־ממדית": אלה הם כמה מהביטויים ששימשו את הירש בתיאור משימות האוגדה. עוד נטען שבליל הפקודות שהגיע מהפיקוד העליון שיקף חוסר החלטיות. "אין מחלוקת על כך ש'בזמן אמת' היו עמימויות עמוקות, וכן שינויי עמדות תכופים בדרגות הפיקוד הגבוהות… בשאלה אם ולשם מה לתקוף בבינת־ג'ביל", נכתב בדו"ח וינוגרד. "חילוקי הדעות הללו היו לגיטימיים בשלבי הערכות המצב ובשלבי התכנון, אולם הם נותרו בעינם בכל שלבי נוהל הקרב וגם בשלבי הלחימה עצמה. הדבר פגע בצורה מהותית בביצוע המשימה ובהבנתם של מפקדי הכוחות בשטח את מטרת הפעולה ואת ההישגים הנדרשים מהם".

"כמפקד כיתה, המשימות שלי דווקא היו ברורות לי", אומר רוט, ואלקבץ מוסיף: "זה נכון גם לגבינו, מפקדי הפלוגות. ובה בעת, כשמפקדים בכירים חושבים לפעמים בצורה רעיונית, אנחנו צריכים לעשות הפרדה ולדעת איך להוריד פקודות ברורות ומעשיות אל הדרג הטקטי".

כבר לא אוסף של פלנגות

שלושתם חוזרים מעת לעת לבינת־ג'ביל בהרצאות מורשת קרב בצה"ל ובמסגרות אזרחיות. "כשאני מדבר עם צוערי קורס קצינים, אני אומר להם – אתם מבינים שנקודת המוצא היא שבקרב הבא אתם תמותו כבר בהתחלה, ומי שינהל את הקרב יהיו למעשה המ"כים והסמלים שלכם?", אומר רוט. "הם זזים בכיסא בחוסר נוחות, אבל זו מהות הקרב בבינת־ג'ביל שעתיים אחרי שהתחיל. חוץ מאיתמר כץ, שא־לוהים שלח אותו לקרב הזה, ויוני שטבון, שהצליח לחבור אלינו – לא היו קצינים. צריך להבהיר לאנשי הפיקוד הזוטר שדבר כזה יכול לקרות גם להם.

"דילמה נוספת שמתעוררת בהרצאות היא אם בקרב כזה צריך להרוג תחילה את המחבלים, או לפנות את הפצועים. בספרות המקצועית מלמדים להסיר את האיום, ורק אחר כך לטפל בנפגעים. תחת אור הפלואורסנטים זה כלל יפה, אבל בשטח אתה רואה את האחים שלך מתחננים לעזרה, ובמקביל אתה גם מבין שלא תקפוץ עכשיו לרגע, תהרוג מחבל ותחזור; אתה יוצא לקרב של 12 שעות, ואם לא תפנה את החבר שלך עכשיו – הוא ימות".

סוגיה כאובה נוספת שנלווית למורשת בינת־ג'ביל היא סוגיית הלומי הקרב והסובלים מפוסט־טראומה. מאותה יממה קשה בלבנון יצאו לא מעטים כאלה, ובהם שירן אמסילי, המאגיסט שתפקודו מול אש האויב זיכה אותו בצל"ש הרמטכ"ל, שסבל אחר כך מהפרעת דחק. בוגרי בינת־ג'ביל מספרים לנו על חיילים מפלוגה ג' שנמצאים במצב נפשי קשה עד היום, ועל חברים שהידרדרו לשימוש בסמים ולצריכת אלכוהול, ולא זכו לטיפול נאות אחרי המלחמה. בצה"ל ביקשו להשיב מיד את כל החיילים לפעילות סדירה ונמרצת, גם כשהיו מי ששידרו אותות מצוקה ברורים. אחרים שפנו לקבל עזרה, כך מספרים בפלוגה, נתקלו ביחס נוקשה מצד המערכת, ש"הוציאה להם את הנשמה" לפני שהודתה שהם אכן סובלים ולא מבקשים הטבות שלא מגיעות להם. צה"ל צריך לערוך בדק בית משמעותי בנושא הזה, אומרים לנו לוחמים שהשתתפו בקרב וכיום אינם במערכת הצבאית.

"לחלק מהאנשים שהיו שם, קרב בינת־ג'ביל לא הסתיים", אומר גם רוט. "אנחנו מלווים אנשים שחיים את בינת־ג'ביל מדי יום. הם מטופלים, מי יותר ומי פחות, אבל גם טיפול לא פותר הכול. קרב כזה ממשיך לחיות בלב של הלוחמים, וגם האחריות שלך כמפקד לא מסתיימת. אף אחד לא עבר את בינת־ג'ביל ונשאר כמו שהיה לפני כן. יש נושאים רבים שצריכים להיפתח בשיח בין מי שהשתתפו בקרב. אצלנו בפלוגה הדברים האלה בוערים, וקבענו להיפגש ולדבר".

במבצע צוק איתן ב־2014 פיקד אלקבץ על גדוד 13 של גולני, שלחם בקרב שג'אעיה. אחד מפקודיו שם היה איציק סעידיאן, שלקה בפוסט־טראומה ולפני כשלושה חודשים הצית את עצמו בפתח משרדי הביטוח הלאומי, במחאה על יחסה של המערכת. "איציק הוא גיבור", אומר אלקבץ. "ליוויתי אותו בשנים האחרונות גם בטיפולים וגם בוועדות, ומאז האירוע אני נמצא לצד מיטתו ולצד בני משפחתו. אינני רופא, אני רק מאמין – מאמין בו מאוד. איציק בחור חזק, וגם את הקרב הזה הוא ישרוד".

השירות בקבע מפגיש מדי פעם את רוט, אלקבץ ופרידלר, וכך היה גם בקרב שג'אעיה. פרידלר היה אז מג"ד 51, ורוט פיקד על הפלוגה המסייעת בגדוד. שמונה חיילים נפלו בשג'אעיה, והפעם לא הצליחו כוחותינו למנוע את חטיפת אחד ההרוגים; גופתו של החייל אורון שאול נשארה בידי חמאס. "גם במקרה הזה אנחנו עסוקים מאוד במחיר, וקצת פחות בהישג", אומר פרידלר. "אני מזכיר שנכנסנו לשג'אעיה למטרה מסוימת – כדי להשמיד את המנהרות החודרות – והשגנו אותה. לא חשבנו שזה ייעשה בלי מחיר".

היום מדברים על העימות הבא מול חזבאללה, ומעריכים שהעצימות שלו תהיה חסרת תקדים. איך תיראה המערכה הזו, בהשוואה למלחמה ב־2006?
"היום הם חזקים יותר מבעבר, אבל יש להם קצת יותר 'צורה', ולנו קל יותר לפגוע בצורה הזאת. הם כבר לא אוסף של פלנגות. מצד אחד זה איום גדול, ומצד שני יש לנו יותר הזדמנויות לפגוע בכוחות שלהם".

אלקבץ: "יש שיטות אימון חדשות שמתפתחות, ויש לקחים שבאים לידי ביטוי. אני בטוח שהתמרון הבא בלבנון יהיה קטלני יותר, מהיר יותר ועוצמתי יותר".

"בצה"ל יש שני פרויקטים מרכזיים שבאים לחפות על הפערים שהיו ב־2006", מסביר רוט. "האחד עוסק בהטמעת טכניקות ותרגולות מותאמות לחזית לבנון, שזה אומר מבחינתי בעיקר להסתובב בצבא הגדול וללמד את כולם את הידע הייחודי הזה. פרויקט נוסף הוא 'יערות הגליל', שבו בנינו שטח אימונים גדול שמדמה את התוואי הלבנוני. כך אני מרוויח פעמיים: הכוח מתאמן בשטח שדומה מאוד ללבנון, ואם יש אירוע בגזרה הזו – הוא ממש על הגדר ויודע לקפוץ. ברגע האמת נוכל להפתיע את האויב עם סדר כוחות גדול שמגיע במהירות, ללא צורך להקפיץ יחידות מכל קצות הארץ".

שלושתם מודים שקרב בינת־ג'ביל השפיע על החלטתם להישאר במדים עד היום. "בחודשים הראשונים אחרי המלחמה אמרתי שאני לא רוצה יותר צבא, לא רוצה לראות נשק – בין השאר נוכח האווירה בתקשורת וכל מיני אמירות שנשמעו על תפקוד הצבא", אומר רוט. "אבל בתקופת השיקום שלי הבנתי שאחרי אירוע גדול כל כך, אתה לא יכול להישאר אדיש: או שאתה שוקע וצולל, או שאתה לוקח את הכוחות האלה, נשאר בפנים ומנסה לשפר כדי לחנך דור של לוחמים".

ואתה לא אומר לעצמך: בשביל מה אני צריך את זה, יכולתי לעבוד עכשיו בהייטק?
"בכל בוקר אני קם ורואה את לבנון ואת העיירה בינת־ג'ביל פרושות מתחת למגורים שלי, ומקבל תחושה של סיפוק ושליחות. אין תפקיד בהייטק שיכול לתת לך את הדברים האלה. קצין בכיר שביקר בבית החולים כשהייתי מאושפז שם אמר לי: 'לגולני היו עד עכשיו קרבות בחרמון ובבופור, עכשיו יש גם קרב בינת־ג'ביל'. כשאתה עומד פה ורואה את שלושת המקומות האלה, אתה מבין שאתה חלק משרשרת וממורשת מפוארת, ואם לא יפרוץ שלום מפתיע, היא תימשך גם במלחמות הבאות".

"אם בציבור הישראלי המלחמה נתפסת כפחות מוצלחת, זו דווקא סיבה טובה להמשיך בצבא", סבור גם פרידלר. "אני בטוח שהקרב הזה השפיע מאוד על איך שאני מכין כיום את האנשים שלי ואת עצמי. אני יודע שגדוד 51 ניצח בבינת־ג'ביל, בלי ספק. ככה גם דיברנו וחשבנו תוך כדי הלחימה. אסור שנסתכל על הקרב הזה ככישלון. טעויות טקטיות, אסטרטגיות ומבצעיות יכולות לקרות גם בקרבות אחרים שניכנס אליהם. זה טבע המלחמה".