מאת: עמרי אסנהיים

סגן עמיחי מרחביה ז"ל מהיישוב עלי, שנפל בשבוע שעבר בבינת-ג´ביל, הושעה למשך שנה מפיקוד מבצעי בגלל מכתב מחאה ששלח לרמטכ"ל.

·        ביתו של הסמג"ד רב-סרן רועי קליין ז"ל ניצב בשכונת היובל המיועדת לפינוי

·        שנה אחרי ההתנתקות נוער הכיפות הסרוגות ניצב בחוד הלחימה בלבנון

·        אבל בשבוע שבו עלתה תוכנית ההתכנסות לסדר היום, נשמעים שוב הקולות של ערב פינוי גוש קטיף

·        בין סרבנות להקרבה

שני טורי מכוניות חונות, מנחמי האבלים, סתמו ביום שלישי השבוע את העלייה השקטה של רחוב אלון בהתנחלות עלי. על עץ בכניסה למדרכה המובילה לשבעה של משפחת מרחביה היתה תלויה מודעת אבל קטנה. על ענף מעליה קשר מישהו סרט כתום מימי ההתנתקות. כל הסיפור בתמונה. גם את פניהם של באי המטבח קיבל דגל כתום, מגן דוד באמצעו ומסביבו הכתובת "גוש קטיף לנצח נצחים". בין ספרי הקודש בסלון נח מקופל דגל "גולני שלי".

השבוע הורצו בדואר האלקטרוני תמונות של סגן עמיחי מרחביה ז"ל מלפני שלוש שנים וחצי. נער המתנגד לפינוי המאחז חוות גלעד בשומרון. שוטרי היס"מ לא נשארים חייבים, חונקים אותו ומטילים אותו לקרקע. בקיץ 2005 תפסה ההתנתקות את מרחביה כקצין טרי בגולני. בדיוק לפני שנה, בי׳ באב, היום הראשון לכניסת הצבא לגוש קטיף, שלח הסגן-משנה הצעיר איגרת לרב-אלוף דן חלוץ.

"לכבוד ראש המטה הכללי", פתח, "אני כותב את הדברים בשעה של כאב עמוק ותחושה של משבר אמון עם יסוד הצדק והמוסר שעומד מאחורי פקודות הצבא. תמונות היום הקשות של אלפי אחים יהודים, שמגורשים מאדמתם ונגזלים מרכושם, מגעילה בכתם מוסרי את מדי הצבא. החלטת הגירוש שעברה בצורה לא מוסרית ודמוקרטית ואישורה בידי בית המשפט העליון תוך קריצות עיניים לממשלה ולמשטרה היא צבועה מיסודה. כל חוק יסוד וערך נרמסו בביצוע ההחלטה שהופכת את ישראל בפועל לדיקטטורה מושחתת. אני מתבייש בצבא ומאוכזב מהמפקדים המסתתרים מאחורי מילים ריקות של חובת ציות ומשמעת, בשעה שהם פועלים למטרה מושחתת ולא מוסרית."

הרמטכ"ל רתח. מרחביה הושעה לשנה מפיקוד מבצעי. "לא שפטתי את הרמטכ"ל", אמר לנו השבוע משה מרחביה, האב, בסוכת האבלים, "עמיחי היה פגוע מאוד. הכאב האישי שלו היה גדול. הוא אמר: נתתי את כולי ואגמור בלי כלום. אמרתי לו שבצבא דברים משתנים מהיום למחר, והנה הם השתנו. אם הוא היה נשאר בתפקיד הקודם ולא מערער על העונש הוא היה בפלוגת מסלול ולא היה הולך לקרב בבינת-ג׳בל. אבל הקדוש ברוך דאג. בזכות ההשעיה עמיחי חתר למה שהוא רצה מלכתחילה."

גורם מרכזי בהחזרתו של מרחביה למסלול המבצעי היה ראש אגף משאבי אנוש אלוף אלעזר שטרן. שטרן מסביר שהסיפור מורכב עוד יותר. לדבריו, מרחביה שלח את המכתב לרמטכ"ל כשהיה בסערת רגשות. ביום שבו נשלח המכתב באמצעות הדואר האלקטרוני המחשב היה מקולקל. רק כשתוקן, כארבעה חודשים לאחר מכן, קיבל הרמטכ"ל את המכתב, ואז הגיב כפי שהגיב. מרחביה, לדברי שטרן, שלח כשבועיים אחר כך מכתב חרטה. "לכן המורכבות של עמיחי היא כל המורכבות של הנוער הזה בשנה האחרונה", אומר האלוף. "מצד אחד, זכותו לחשוב אחרת. מצד שני, הצבא עדיין חשוב בעיניו מאוד. המדינה חשובה". מרחביה הוחזר. אחרי מספר חודשים לחם בקרב האחרון שלו בבינת-ג׳בל.

מרחביה התגייס לגולני בעקבות סמל שמואל וייס ז"ל, חברו מקריית-ארבע, שנפל בג׳נין ב"חומת מגן". "אני חבר שלך עד המוות ואחריו", כתב מרחביה לוייס אחרי נפילתו. בעקבות האסון התגייס גם יצחק, אחיו של שמואל, לחטיבה ושירת בה כקצין. הוא סירב פקודה במהלך ההתנתקות ולבסוף הודח ממנה. את ציפורה וייס, אמם של שמואל ויצחק, פגשנו השבוע בסוכת האבלים של מרחביה בעלי. "בזמן ההתנתקות יצחק אמר: 'אני לא מוכן להילחם במשימה כזו של הצבא'", היא מספרת. "היינו חלוקים במשפחה. אני הערכתי את זה מאוד. חשבתי שהוא צודק. הרגשתי שאנשים ניצלו את הטוב שלנו, הציבור הדתי, את המסירות שלנו. אני גאה בו מאוד."

בגלל השבר שנוצר בעקבות ההתנתקות, הבן הבא של משפחת וייס כבר לא התגייס לגולני. במקום זה, בחר בנח"ל החרדי. "בהתחלה הייתי מאוכזבת", אומרת האם. "הוא היה יכול לתרום לאיחוד בין חילונים לדתיים, להשפיע עליהם. אבל יצחק אמר לי שאי אפשר כבר להשפיע. שניסינו הכל".

למרגלות הגבעות שעלי חולש עליהן שוכן בית העלמין הזעיר של ההתנחלות. הקבר של מרחביה הוא הראשון בחלקה הצבאית של היישוב, שלא ברור מה יהיה עתידו במסגרת תוכנית התכנסות עתידית. על הקבר, בדממה הכמעט מקפיאה של השומרון, הושאר רק כובע דהוי שעליו רקום "גולני שלי – גדוד הבוקעים הראשון". ליאור שתול, מזכיר היישוב, מספר שכבר בדרך הביתה, אחרי שקיבל את הבשורה המרה, הבין האב משה מרחביה את ההחלטה שעליו לקבל. אם לקבור את עמיחי בקבר שמי יודע אם יפונה בעתיד. שתול: "אמרו לו שיש חלקה צבאית בשילה. הוא אמר: ׳עלי זה הבית של עמיחי, אני רוצה אותו כאן׳. אני תמיד אומר שבית הקברות הוא בית הקבע היחידי. ברגע שאתה שם ביישוב בית קברות זה אומר: ׳אני שייך לאדמה הזו׳. גם הערבים מודעים לזה".

בגוש קטיף זה לא עזר.
"הדין של האזור הזה אחר לגמרי. גם בראייה ההיסטורית, גם בראייה הביטחונית. זה עולם אחר".

ארבעה מתוך עשרה

מתחילת הלחימה בלבנון כחמישית מנופלי צה"ל הם בוגרי המכינות הקדם-צבאיות של הציונות הדתית. גם השיעור שלהם מבין הפצועים גבוה."היום, סטטיסטית, כשמדווחים על עשרה הרוגים, אתה יכול להיות בטוח ששלושה או ארבעה הם חובשי כיפות סרוגות", אומר ד"ר אשר כהן, מרצה למדע המדינה באוניברסיטת בר-אילן.

"את הקיבוצניקים של שנות החמישים והשישים החליפו חובשי כיפות סרוגות. תראה את המכינה בעלי. תחשוב על איזו קבוצה חברתית או מוסד שאחוז גבוה כל כך מבוגריו נהרג. הציונות הדתית תורמת היום בהרוגים. בזמנו בן-גוריון פנה לציונים הדתיים ושאל אותם: ׳כמה אתם בבתי הקברות?׳, זו היתה שאלה מתריסה. תראה עכשיו כמה אנחנו בבתי הקברות. אוי ואבוי למונחים האלה, אבל זו המציאות."

התהליך שעבר עמיחי מרחביה ואחוז הנופלים הגבוה מבני הציונות הדתית מעוררים את השאלה אילו תהליכים באמת עברו הצעירים והחיילים שהחזיקו בדעות כתומות בקיץ שעבר. "פעם היינו אומרים ׳הולכים לצבא׳ עם סימן קריאה, היום אומרים ׳בכל זאת הולכים לצבא׳, אבל הולכים", מסביר עמנואל שילה, עורך השבועון הדתי "בשבע". "מה שבולט יותר זה אובדן מוטיבציה של חיילי מילואים. בעבר חיילי מילואים דתיים נטו להתייחס לצו המילואים בקדושה יתרה. היום אילוצים מקצועיים או רפואיים שקיימים אצל כולם פתאום מופיעים גם אצלם. יש חלק שאומר: ׳אני לא מסוגל ללבוש את המדים׳, ויש כאלה שזה מין עונש שלהם כלפי צה"ל. בקרב המיועדים לשירות סדיר יש התחזקות של ישיבות שהיו מזוהות עם הקו של סירוב פקודה, כמו זאת של הרב אליקים לבנון. זה לא שספסלי המכינה בעלי התרוקנו, אבל אם פעם הם היו בוחרים בחור אחד מחמישה, אז בקיץ האחרון הם בחרו בחור אחד משלושה"

אלוף-משנה (במיל׳) משה הגר, ראש המכינה הקדם-צבאית ביתיר: "היתה השנה מגמה לכיוון הישיבות, שם האמירות הן חדות יותר. הנוער מחפש תשובות חדות והן ניתנות בעמדות הקיצוניות. בא׳ באלול נדע עם כמה אנשים אנחנו פותחים את המכינות. אני מעריך שאצלי תהיה ירידה של לפחות 20 אחוז".

תופעה נוספת היא מועמדים לגיוס השולחים מכתבים לצבא שבהם הם מודיעים כי יתגייסו, אבל אם יורו להם להשתתף בהריסת בתים יסרבו. האלוף שטרן קרא מכתב או שניים כאלה. "שיחפשו את החברים שלהם" הוא אומר, "המכתבים האלה מבחינתי הזויים. לסרבנים מהימין לכאורה יש פטנט נוח: הם מצהירים על ׳תורתו אומנותו׳, לא צריכים לסרב ואף אחד לא שופט אותם. מבחינה לאומית זה ניצול של הדת. אבל אני חושב שזה בשוליים של השוליים. לא ראיתי את זה בבקו"ם ולא ביציאה לפיקוד. במערך המילואים אני רק מקבל בקשות הפוכות כל הזמן: ׳טעיתי׳, ׳תחזיר אותי׳, ׳הייתי בסערת רגשות׳. עכשיו אנחנו מגייסים את הנוער שהיה בין שביעית לשמינית בזמן ההתנתקות, ואין לנו שום בעיה איתם".

אלוף-משנה (מיל׳) מוטי יוגב, ראש מטה אוגדת עזה עד לפני ההתנתקות, טוען שחלק מהירידה במוטיבציה נבע מיחסו של הדרג הבכיר בצבא. "דן חלוץ באופיו, ביהירות שבו, בבוטות שלו בביצוע תוכנית ההתנתקות וביחסו למתנחלים או לערכים אמוניים, פגע בהם פגיעות קשות ולא חזר בו מיהירותו," הוא אומר. "הוא גרם לאנטגוניזם לא קל. אנשים טובים לא חתמו קבע, נוער בחלקו לא רצה להתגייס או שאל איך אני גומר את השירות הכי מהר בראש קטן. קצינים זוטרים ברמות של מפקד מחלקה ומפקד פלוגה איבדו את המוטיבציה להישאר. היו שאמרו שצריך להמשיך בכל מצב וכאלה שאמרו ששוברים את הכלים לגמרי. זה השפיע מאוד על קצינים שבחלקם היו במעגלי הפינוי הראשונים ולא מצאו את נפשם, ובגלל זה לא המשיכו בשירות".

מאחז לא חוקי   

הכביש לשכונת היובל מפותל וצר. "עלי התפתח על שטח בגודל של ירושלים" אומר יוסף, נהג המונית מאריאל, כשאנחנו תוהים על המרחק העצום בתוך ההתנחלות מבית משפחת מרחביה לבית של רב-סרן רועי קליין ז"ל בשכונה. בסוף הכביש, על הפסגה, מתגלה שכונת וילות עם נוף משגע. ביום טוב אפשר לראות את פסגת החרמון ממרחק 150 קילומטר. מול הבית עמדת שמירה צבאית ירוקה. למטה בעמק צריחי מסגדים של כפר פלשתיני שכן. משפחתו של קליין, סגן מפקד גדוד 51 שנפל בבינת-ג´בל, עזבה זמנית לבית הוריו ברעננה. הבית ריק.

שכונת היובל מוגדרת כמאחז לא חוקי. משנת 2001 בערך מצוי עניינה על שולחן בג"ץ. מספר שבועות לפני חטיפתו של גלעד שליט דובר בפינוי היובל בנוסח פינוי עמונה. "אבל אז הכל החל לבעור," אומר אוהד, בן 24, תושב השכונה ותלמיד המכינה המקומית. "עכשיו הצבא מתעסק במה שהוא אמור להתעסק. הלאה? נראה מה יהיה".

ליאור שתול, מזכיר עלי, מציין שבשכונה גרים עוד ארבעה קצינים בכירים שמשרתים בחזית לבנון. בנאומו בתחילת השבוע הזכיר ראש הממשלה אולמרט ארוכות את קליין ז"ל, את אלמנתו ואת שני ילדיו. בהמשך השבוע דיבר על תוכנית ההתכנסות שתגיע. במסגרת אותה תוכנית ואולי אף קודם, כחלק מפינוי מאחזים לא חוקיים, ייתכן שיפונו בתיהם של קליין ויתר הקצינים. "זה יהיה הזוי," אומר שתול, "לא יכול להיות. השכונה של רועי היא על אדמות מדינה. אין שום ערבי שהתלונן על האדמה הזו. מתארים תמיד את נוער הגבעות כאנשים הזויים. רועי קליין, השם ייקום דמו, שגר שם על הגבעות האלה, קפץ על רימון בלבנון כדי להציל את חייליו. לו לקרוא נוער גבעות? לו להרוס את הבית."? עמנואל שילה: "זה כבר מטריף את הדעת. החבר׳ה שלנו שגרים בעלי צריכים למסור את נפשם כדי שאולמרט יוכל להעביר בדעת הקהל את חורבנו של עלי. זה נשמע משוגע לחלוטין".

בקרב הציונות הדתית ניכר הפחד ממינוף תוצאות הלחימה, שבה משלמים הבנים קורבנות, לטובת פינוים העתידי מביתם. "שמעתי כבר אנשים אצלנו שמשתמשים בביטוי ׳מלחמת ההתכנסות׳", מודה ד"ר כהן, "שהמלחמה תמצב שני מנהיגים, אולמרט ופרץ, שיעברו תהליך שרוניזציה. הנה, הם יצאו למלחמה, הגיבו חזק, הכריעו את המחלוקת, ועכשיו יגידו: תאמינו לנו, צריכים לבצע את ההתכנסות. הפוך על הפוך".

הקישור בין לבנון להתכנסות הופיע בכל מקום אפשרי עוד לפני הצהרתו של אולמרט השבוע. בפורום הסקופים של אתר האינטרנט רוטר כתב אחד הגולשים לפני מספר ימים תחת הכותרת "המשימה הסודית של דיכטר וקראדי" כי "ביום שלישי הגיעה משלחת של אנשי משטרה ושב"כ לרמת-גלעד. הם הסתכלו במפות וערכו תצפיות. אחד מהם נשמע אומר: ׳פה זה לא ילך קל׳ (…) הנושא הכי חשוב היום הוא פירוק המאחזים. לפי התנהגות הממשלה בימים האחרונים נראה כי זו הסיבה לבריחה הנוספת מלבנון. כי צריך להרוס מהר את המאחזים ו׳להתכנס׳ מיידית".

"סליחה שגם כיום, כשהרגשות הפטריוטיים גואים, אנחנו לא מצליחים להאמין לכם,"כתב השבוע ערן שטרנברג, לשעבר דובר מועצה אזורית חוף עזה, באתר האינטרנט של ערוץ 7. "כתומים קרביים רבים חשים כי המוטיבציה שלהם מנוצלת על מנת לעולל לבסוף, בתנועה סיבובית, חורבן גם בגוש דן במסגרת ׳ההתכנסות׳ שאותה אולמרט נחוש ליישם (…) הפרדוקס החריף הזה מרפה בצדק את ידי הלוחמים, וכבר לא ברור אם ´לחימה´ במצב כזה היא לטובתנו או לא".

"כל היד הקשה של הצבא בלבנון היא לצורך ההתכנסות", אומר שטרנברג. "כמו שחומת מגן הביאה את חורבן גוש קטיף, ככה מלחמת לבנון תביא את חורבן יהודה ושומרון. אתה אפילו יכול לראות דמיון מדהים בין הקרב בג׳נין לקרב בבינת ג׳בל. אותה שטות".

לעומת הקרדיט המחודש שהצבא זוכה לו מהציונות הדתית, זה של ממשלת קדימה-העבודה שביר בהרבה. אולמרט דואג להקפיץ את המתנחלים מדי כמה ימים. כשביקר את מפוני גוש קטיף באתר הקרווילות בניצן, השתיק את טענותיהם הלכאורה קטנוניות בהשוואה לאלה החוזרים בארונות מלבנון. השבוע דיבר בהתלהבות על ההתכנסות בעוד הקרבות בלבנון ממשיכים. "אני אסביר לך את גישתי באמירה תורנית", אומר סגן אלוף (מיל׳) הרב רפי פרץ, לשעבר ראש המכינה בגוש קטיף וטייס קרב. "כשישמעאל היה מוטל לרגלי אברהם אבינו, אברהם ידע מה ייצא מישמעאל. אמר לו הקדוש ברוך הוא: אל תדאג למה ייצא ממנו בעתיד. השאלה מה הוא עכשיו, רשע או צדיק? לפי זה תתייחס. אני אומר בדיוק ככה. אני עכשיו רואה צדיקות במלחמה בלבנון, אז אני הולך איתה".

"סכין בגב האחדות"

שלשום, יום רביעי, לא ידע אלוף-משנה (במיל´) מוטי יוגב את נפשו. מהצהריים הפציצו הכותרות עם התבטאותו של אולמרט על ההתכנסות שתתומרץ כתוצאה מתוצאות הלחימה בלבנון. כשפרצו הקרבות בצפון סבר יוגב, איש הציונות הדתית וממתנגדי ההתנתקות החריפים ביותר, שחלק מהצלקות של הקיץ שעבר יגלידו. לא רק הנפשיות. יוגב סוחב פציעה קשה, כולל שני ניתוחים, מאירועי פינוי עמונה. "לקחו לי יומיים בתוך המלחמה, יומיים שעבדתי על עצמי, כדי להתפלל בלב ובנפש, באמת, להצלחת אולמרט, פרץ, דן חלוץ וצה"ל", הוא מתוודה, "להתכנס לתוך המטרות המשותפות. הגעתי למצב שכשחלוץ היה עכשיו בבית חולים ממש התפללתי שהוא יבריא. שיננתי לעצמי שעכשיו כולנו יחד להצלת ישראל. אבל אולמרט עלוב עד כדי לתקוע סכין בגב האחדות ובגב הלוחמים.

"זו פגיעה אנושה שאני מקווה שנתגבר עליה כולנו, בעיקר מי שלוחם בחזית. זה שבר רע שעלול להביא לנו לתוצאות מלחמה קשות שמעולם לא היו לנו. התקשרו אליי אבא של חייל מילואים וחייל שנמצא כרגע בשטחי כינוס. הם אמרו שהם היו מורעלים להיכנס, שמעו את הדברים של אולמרט ורפו ידיהם לגמרי. הם לא מוכנים להיכנס. דיברתי עם הרב אלי סדן, שבציבור שלנו נחשב לממלכתי, והוא מזועזע. הרב דרוקמן מזועזע גם כן. אולמרט חושב שההתכנסות טובה? בסדר. שיחכה חודש אחרי המלחמה. תן רגע לקבור את ההרוגים, לשקם הריסות, להחזיר את האנשים לבתיהם. זה גורם לכך שאם היה לי אמון בו הוא נשבר".

יוגב מתון מאוד יחסית לקולות אחרים בציונות הדתית לאומית, אלה שקוראים לסרבנות בלבנון. הם אמנם שוליים וקיצוניים, אבל מחלחלים. "הראשונים שיקראו את הקריאה ויסרבו להילחם בתנאים הנוכחים יושלכו בוודאי לכלא", כתב מיכאל פואה מ"מנהיגות יהודית" במאמר שפורסם לאחרונה באתר ערוץ 7. "אך אם קריאה זו תיהפך לתנועה גדולה ורחבה של קצינים וחיילים המבינים את המצב החמור שבו נמצאת המדינה ויצטרפו לקריאה מתוך נכונות לשאת במחיר האישי, הם יהיו הראשונים שייקראו להחליף את הפיקוד הכושל של צה"ל ואלה הם שיובילו את מדינת ישראל לניצחון".

דודי שפיץ, פעיל ימין ממורשת שבגליל התחתון, הוא מיוזמי עצומה של מילואימניקים לשר הביטחון שהופצה בסוף השבוע שעבר. "אנו לוחמים במילואים מודיעים: מאיתנו אל תבקש להצטרף ללחימה", נכתב בעצומה, "אם בכל זאת נגויס, נראה עצמנו פטורים מהמוסר שלכם ונפעל לפי כללי המוסר היהודי של ׳הבא להרגך השכם להרגו׳. לא נהסס לפגוע באוכלוסיית אויב כדי לשמור על חיינו או על חיי האנשים שאיתנו". שפיץ: "העצומה מתחמקת מאמירות סרבנות ברורות, למרות שאני עצמי הודעתי לקצינת הקישור שלי שאני למילואים יותר לא מגיע אחרי הגירוש מגוש קטיף, אלא אם כן הצבא ישתנה".

ערן שטרנברג: "ברגע שהמחנה שלנו יבהיר לאותן אליטות מסוגו של דן חלוץ וחבריו שהוא לא מוכן כל הזמן להתייצב כדי לתקן בגופו את השטויות שהשמאל עושה, אני בטוח שזה יזעזע. לו הייתי חייל לא הייתי נלחם עכשיו, עם כל הצער. אני רואה בסירוב ללכת למלחמה פעולה חיסונית. להחדיר חיידק מוחלש כדי לחזק את הגוף. שהצבא יקבל את הזעזוע מימין. עם הזמן יותר ויותר אנשים חושבים כמוני ומוכנים לשמוע אותי. אתה לא משנה כיוון של אונייה בשנייה. ככל שיעבור הזמן ויהיו עוד עמונות, עוד אלות בראש ועוד קורבנות סתם, הציבור יותר ויותר יפנה אליי".

בזכות נסראללה

ואולי בכל זאת יש סיבה לאופטימיות. אחרי ההתנתקות נחשב אלוף שטרן לדמות משוקצת כמעט בעיני חוגים בציונות הדתית. אולי ברוח המטרות המשותפות בלבנון הוא הרשה לעצמו להגיע ללוויה של עמיחי מרחביה ז"ל ללא מאבטח, לראשונה זה זמן רב. "כנראה שהייתי צריך קצת את נסראללה שיורידו ממני את האבטחה, וזה חלק גדול מהסיפור", אומר שטרן. "במידה מסוימת יותר נוח לי היום להסתובב בקרב הציבור הדתי. נסראללה קצת מנער אותנו. דבר אחד אני יכול להבטיח לך: היחסים של הציבור הזה עם הצבא יהיו עוד יותר טובים ממה שהיו קודם".

הרב רפי פרץ: "אנשים אומרים עכשיו: ׳עד היום התביישתי קצת להיות שייך לצה"ל, היום אני די מקבל את זה, שמח בזה, אפילו גאה בזה׳. בטח שיש שינוי, אבל העוצמה לדעתי רק בתחילת הדרך. אנחנו לא יכולים בגלל כתם, ההתנתקות, להגיד שאת כל החולצה זורקים לזבל. זה גל שצריך להרים אותו. עלינו, אנשי החינוך, מוטלת עבודה חשובה מאוד בימים האלה".

הדברים באים לידי ביטוי גם במאמרו השבועי של הרב אליעזר מלמד, רב היישוב ברכה ואחד הרבנים המשפיעים של הדור הצעיר, שמתפרסם היום בשבועון "בשבע": "רק במסגרת התארגנות לאומית צבאית ניתן להגן על העם והארץ, ועל כן גם כשהפיקוד הבכיר בעייתי, מוטב לעמוד ביחד כנגד האויב מאשר להתפרק ולהיכנע. שהרי אחרי כל הביקורת הצודקת, המגמה הכללית של המדינאים ושל מפקדי הצבא היא להגן על עם ישראל, והסכנה בהתגייסות תחת מפקדים אלה קטנה יותר מהסכנה שבפגיעה בכוחנו הצבאי".

הרב מלמד לא לבד. הרב אלי סדן, ראש המכינה בעלי, הצהיר השבוע בגלוי ב"מעריב" שהוא נגד סירוב פקודה, דבר שהיה מסובך יותר בתקופת ההתנתקות. עמנואל שילה: "הציונות הדתית מאוד אוהבת אחדות וקונצנזוס. זו עמדה מסורתית. יש בה געגועים לימים הישנים שבהם חפר וקישון כתבו שירי הלל לכיפה הסרוגה. לכן דיבורים כמו אלה של ראש הממשלה השבוע על רועי קליין ממיסים אותנו. מצד שני, אני חושב שעל רקע מה שהציונות הדתית עברה בקיץ הקודם, אסור לה להסתפק רק במחמאות הממיסות האלה ומותר לה לשאול למשל מה מתכנן אולמרט לעשות לבית הוריו של עמיחי מרחביה, מה הוא מתכנן לעשות לקברו של עמיחי מרחביה ומה הוא מתכנן לעשות לבית אלמנתו ויתומיו של רועי קליין".

תת-אלוף טל רוסו, שהיה מופקד על יחסי הצבא והמתנחלים, מונה לאחרונה כצורך השעה ליועץ הרמטכ"ל בזמן הלחימה. שטרנברג: "לצערי, יש איזשהו רומן מחודש בין הצבא להתיישבות כי כשהמתיישבים שומעים לחימה יש להם רפלקס כמו כלבו של פבלוב והם מיד מתייצבים. לטל רוסו אין עכשיו הרבה עבודה עם המתנחלים. הוא צוחק כל הדרך אל דן חלוץ. מתחילת המלחמה הרבנים עושים לו את העבודה עם החוברות והמאמרים שהם מוציאים בצרורות של אוטומט. מבחינתו, שלום על ישראל".