מאת: משה ויסטוך – אתר כיפה
תאריך: ד אייר תשע"ז, 30/04/2017 18:41
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל
למה נקבע ב- ד' אייר,
יום אחד לפני יום העצמאות?
קישור לכתבה – מכפר עציון ועד בינת ג´בל: הסיפור האמיתי מאחורי החיבור בין השכול והשמחה
מימין: עמיחי, אברהם יצחק ואליעזר מרחביה (באדיבות המשפחה, אתר יזכור)
מכפר עציון ועד בינת ג'בל: הסיפור האמיתי מאחורי השכול והשמחה
לפני הרבנות ולפני בן גוריון: אברהם יצחק ששכל את אחיו בכפר עציון, בוודאי לא דמיין שדברים שכתב בעלון
'טירת צבי' יהפכו לבסיס שיקבע את האופי הלאומי והחיבור בין יום הזיכרון ויום העצמאות במדינת ישראל. משה ויסטוך
מידי שנה ב-ד' באייר מרכין עם ישראל את ראשו ומתייחד עם נופליו במלחמות ישראל ובפעולות האיבה. 24 שעות לאחר מכן, העצבות מתחלפת בשמחה על עצמאותה של המדינה, עצמאות שהושגה על דמם של החללים.
מה הוביל את חברי המועצה המיוחדת שהוקמה על ידי דוד בן -גוריון, להמליץ על הנצחת הנופלים יום לפני חגה של המדינה? מה חלקה של תנועת הקיבוץ הדתי ובתוכם של חברי קיבוץ טירת צבי במנהג שהשתרש בחברה הישראלית? ומי האדם שהגה לראשונה את הרעיון, פחות משנה לאחר שאחיו נפל בד' באייר בגוש עציון ועשרות שנים לפני שאיבד את נכדו באחד הקרבות המפורסמים במלחמת לבנון השניה?
יום הזיכרון תשע"ז וערב יום העצמאות ה-69 של מדינת ישראל, אנו חושפים ב'כיפה' את התשובות ואת שורשי הקשר הסמלי שבין מועדי השכול והשמחה.
בשנתיים הראשונות לקום המדינה, לא צויין יום הזיכרון לחללי מלחמת הקוממיות כיום ממלכתי כמו שאנו מכירים אותו היום וכל משפחה התייחדה עם יקיריה באופן אישי ביום העצמאות שאז נקרא 'יום המדינה'. השילוב הבלתי אפשרי בין אזכרות הנופלים שהיוו כאחוז מתושבי המדינה לחגיגות העצמאות, עורר דיון ציבורי נוקב שבמהלכו שלחו המשפחות השכולות מכתב לראש הממשלה דוד בן-גוריון, בו הם שטחו בפניו את הבעייתיות בכך שבזמן שהם כואבים את נפילת החללים, אחרים חוגגים ושמחים. בנוסף לכך דרשו נציגי המשפחות להפריד בין הימים ולקיים יום זיכרון כללי.
בשנת 1950 בן-גוריון, ששימש באותה תקופה גם כשר ביטחון, הטיל את המלאכה של מציאת מועד חדש ליום הזיכרון על סגנו שאול אביגור, אב שכול בעצמו ששכל את בנו גור במלחמת העצמאות. הועדה בחנה מספר תאריכים אך לא הצליחה לגבש המלצה אותה יכלו להגיש לאישור הממשלה. כעבור שנה, בשנת 1951, הוקמה המועצה הציבורית להנצחת החייל. המועצה הורכבה בעיקר מהורים שכולים וסמוך ליום העצמאות השלישי של מדינת ישראל, הוחלט בהמלצתה לייסד את יום הזיכרון כיום ממלכתי, יממה לפני חגיגות יום העצמאות שב-ה' באייר.
ד"ר נחום ברוכי משוכנע על סמך מחקרו שהבסיס להחלטת ממשלת בן-גוריון, נמצא אי שם בעמק בית שאן בקיבוץ טירת צבי של קום המדינה. "בשנת תש"ט", הוא מספר ל'כיפה', "דנו בישראל בדרך הראויה לחגוג את יום העצמאות. סופרים, פוליטיקאים ורבנים דנו בסוגיה הזאת ולא הצליחו להגיע להחלטות מעשיות". לדבריו, "בקיבוץ הדתי החלו עוד קודם לכן לדון בכך והם הגיעו למסקנה שמדובר בחג לאומי, חג של גאולה שצריך לחגוג כמו פסח ולשלב בו סממנים דתיים".
ד"ר ברוכי, שאת עבודת הדוקטורט שלו עשה על תולדות הקיבוץ הדתי, טוען במחקרו כי בין חברי הקיבוץ עלתה הסברה שלא תמיד ניתן לסמוך על היתרי הרבנים מלכתחילה ולכן לעתים נטלו על עצמם אחריות לביצוע שינויים בתוקף "סמכות הקהילה לתקן תקנות", מתוך תקווה לקבל את אישור הרבנות בדיעבד. על רקע הדיונים והרעיונות שגם כך עלו באותה תקופה בכל רחבי הארץ, החליטו חברי טירת צבי לפעול בדרכם ולא ציפו להחלטות הכנסת ולאישור הרבנות הראשית.
לדבריו, התחושה בקרב החברים היתה, שעם ישראל מצפה לתכניתם ואם לא ינצלו את השעה, לא ייסלח להם. כמה שבועות לפני יום השנה להכרזת המדינה, מעל דפי העלון 'בטירה' שהופץ בין חברי הקיבוץ על בסיס שבועי, העלה בחור בשם שמחה פרידמן, בוגר סמינר לרבנים בברלין ולימים חבר כנסת מטעם המפד"ל, קווים מנחים לציון יום העצמאות כחג לכל דבר. בין חברי הקיבוץ פעמה רוח של שליחות שאותה ביטא פרידמן כשאמר כי עליהם להתייחס לעניין בכובד ראש, "מתוך ראיית אחריותנו לעתיד האומה. הדורות שיבואו לא יסלחו לנו על כול הזנחה". בהמשך הוא ביקש משאר החברים להגיב על הצעותיו ולהוסיף להן משלהם.
ד"ר ברוכי: "ההצעות שעלו דיברו על יום שבתון, סעודות חגיגיות עם מוטיבים דתיים וברכות מיוחדות. זה היה מספר שבועות לפני ה' באייר תש"ט כך שלא היה הרבה זמן והם היו צריכים לקבל החלטה במהירות כי כפי שכתבו בעלון "מה שלא נחליט השנה, ספק אם נחליט בתקופה מאוחרת יותר".
בין ההחלטות שקיבלו, היתה הנחת היסוד שמדובר בחג ויש צורך להכריז עליו כיום שבתון "מערב עד ערב". תפילות ערבית ושחרית נקבעו במתכונת של ימים טובים, עם כל התוספות, הניגונים והגינונים, לרבות בגדי חג, הדלקת נרות ומפות לבנות.
"איך אפשר לא לברך על הלל ביום העצמאות ?!"
לבסוף, הנהגות רבות שקיבלו עליהם חברי טירת צבי כחלק מציון יום העצמאות, אומצו כעבור שנה, ב-1950 על ידי הקיבוץ הדתי כולו ובהמשך על ידי קהילות דתיות נוספות ברחבי הארץ עד שהרבנות הראשית נתנה עליהם חותמת רשמית וממלכתית. יש לציין כי כבר בשנה הראשונה להקמת המדינה נקבעו חלק מההנהגות הנ"ל על ידי הרבנות הראשית בלי כל קשר לדיון בטירת צבי. עם זאת, חלקם קיבלו גושפנקא רבנית-ממלכתית, רק כעבור שנים והסתמכו על לא מעט החלטות שהוחלטו בשערי הקיבוץ. החידושים המשמעותיים שהנחילו החברים, היו אמירת הלל וכן קריאה בתורה ובנביא, מלווה בברכות הנהוגות בחגים.
הרב צבי יהודה קוק זצ"ל בשיחתו המפורסמת ביום העצמאות ה-19 למדינת ישראל בשנת תשכ"ז ערב מלחמת ששת הימים בה שאל "איפה חברון שלנו, אנחנו שוכחים את זה!?" התייחס גם לנושא אמירת ההלל בברכה וציין את הקיבוצים הדתיים כמי ש'הקדימו' את הרבנות הראשית בעניין זה:
"הרב מימון, שכל כולו היה קודש לבנין עמו ונחלתו של הקב"ה – הוא היה מלא שמחה של אמונה ולכן קבע שבבית הכנסת שלו יאמרו הלל בברכה. הוא הדין למקומות דומים נוספים – צבא ישראל והקיבוצים הדתיים. אולם הרבנות הכוללת והראשית אינה יכולה לתקן ברכה כהוראה כוללת לכל הציבור, כשזה איננו מוכן לה. בישיבתנו-המרכזית נהגנו כפסק הרבנות, כי אין אנו "קלויז" של חוג מיוחד – שייכים אנו לענינו של כלל ישראל המרוכז בירושלים, ומכיון שבכללו של הציבור יש לעת עתה, לצערנו, ולבשתנו, עכובים בשלמות האמונה והשמחה, ומתוך כך – בחיוב הברכה, נכון הוא שננהג אף אנו כהוראת הרבנות לכלל כולו".
"באו אלי כמה פעמים אנשים מטירת צבי ומספר ומקומות דומים", ממשיך הרצי"ה קוק זצ"ל ומספר בדרשתו, "ואמרו לי: 'הרי אנחנו יהודים המניחים תפילין, יהודים השומרים כשרות, יהודים השומרים שבת, איך אפשר לא לברך על הלל ביום העצמאות?!" ("מזמור י"ט", מתוך שיחות הרב צבי יהודה מועדים ב', הרב שלמה אבינר)
"האם לא כדאי לשלב את הדברים ?"
עם זאת, יוזמה אחת שהוצעה כמעט כבדרך אגב, ולא נגעה לעניינים שדרשו פסיקת הלכה או את אישור הרבנות, ככל הנראה התגלגלה בסופו של דבר לפתחה של הממשלה והשתרשה עם השנים בקרב עם ישראל עד עצם היום הזה. "כאן נכנס לתמונה אברהם יצחק מרחביה", מספר ד"ר ברוכי ומוסיף שמרחביה היה אחד משני המגיבים שיחד "העלו כמה הצעות וכמה רעיונות שהשלימו זה את זה". לצד הרעיונות שהגו המגיבים בנוגע ליום העצמאות, מרחביה הציע הצעה חדשנית באותה תקופה בנוגע ליום הזיכרון לנופלים.
"אני גדלתי על הסיפור הזה מבית", מספר ל'כיפה' משה מרחביה, בנו של אברהם יצחק. בפסח תש"ט כשהמדינה עמדה לחגוג שנה להכרזתה. החברים הרגישו שהם שותפים למשהו גדול והם שאלו את עצמם כיצד ניתן לציין את האירוע ההיסטורי של הקמת המדינה. הם באמת הרגישו שההחלטות שלהם באותו הזמן ישפיעו על הדורות הבאים. בתגובה לדיון שהחל על ידי שמחה פרידמן, אבי כתב מאמר שעסק בציון יום העצמאות".
מרחביה מציין שבין הצעותיו של אביו הוא הקפיד להתייחס לנופלים על הגנת העם והארץ, "אבא שלי שהיה אח שכול, כתב שהם חייבים לציין גם את החללים". לאברהם יצחק, שנולד בפולין ב-1914 ונמנה עם מקימי קיבוץ טירת צבי בשנת 1937, היה אח בשם אליעזר. אליעזר, שהיה צעיר ממנו בשלוש שנים, הצטרף להתיישבות בכפר עציון. הוא לחם בשורות הצבא הבריטי נגד הנאצים ועם שחרורו חזר לכפר עציון כשהוא נשוי וחובק בת. בזמן המצור על הגוש, היה אחראי על כלכלתם של אנשי המקום ובמלחמת-העצמאות שימש כנשק אחראי לתחמושת ודאג להעברתה לעמדות. ב-ד' באייר בעת שחיילי הלגיון הערבי פרצו לכפר עציון, נפל אליעזר יחד עם 126 לוחמים ולוחמות נוספים בקיבוץ שהיוו את מסת הנופלים העיקרית מבין 242 נופלי גוש עציון כולה".
אברהם יצחק לא יכול היה שלא לחבר בין השכול לבין שמחת עצמאותה של המדינה. כתגובה לדבריו של פרידמן הוא כתב בעלון הקיבוץ כי "חסר בהצעת שמחה הזכרת אלה שבזכות דמם זכינו לעצמאות, גם להם אל לנו להיות כפויי טובה". בהמשך הוא ציין שאלפים נפלו במלחמה ובתוכם "כשליש ממפעלנו" כשהוא מתכוון לחמשת הקיבוצים שנפלו והשתייכו לתנועת הקיבוץ הדתי. לבסוף הוא שאל "האם לא כדאי לשלב את הדברים?". משה, בנו של אברהם יצחק קובע כי "כך עלה הרעיון לציין את ד' באייר כיום הזיכרון לנופלי גוש עציון ומיד לאחריו את יום העצמאות עם כל המנהגים שהם החלו לגבש ולאמץ".
האם הצעתו של מרחביה במסגרת העלון הקיבוצי בשנת 1949, לציון יום הזיכרון יממה לפני חגיגות העצמאות, היא זו שהובילה להחלטת הממשלה שנתיים לאחר מכן? ד"ר ברוכי משוכנע שכן. מעבר לעבודת הדוקטורט שלו, הוא כתב ספר בשם 'נקום ובנינו', המתאר את סיפור שיקומו ותקומתו של הקיבוץ הדתי לאחר מלחמת העצמאות. "לשיטתי החיבור בין יום העצמאות ליום הזיכרון באמת החל אצל אברהם יצחק שהיה מהיחידים שהציגו רעיון מגובש". עם זאת הוא מעט מסייג ואומר: "אם יבוא מישהו ויטען שאברהם יצחק מרחביה קרא על יוזמה דומה בעיתון, במסגרת הדיונים שהתחוללו באותה תקופה בארץ, ורק אז גיבש את הרעיון שלו, אני לא אוכל להתווכח איתו".
"מה שאני יודע", אומר משה מרחביה, "זה שבזמן שהמועצה להנצחת החייל חיפשה בקדחתנות מועד מתאים לציון יום הזיכרון, בטירת צבי ציינו כבר שנתיים לחיבור המיוחד שבין יום ציון הנופלים ליום העצמאות של המדינה ובקיבוץ הדתי כולו חלפה שנה מאז שאימצו את הנהגת טירת צבי". מרחביה מציין שיתכן ומשה אונא, שכיהן כחבר כנסת מטעם המפד"ל והיה חבר קיבוץ שדה אליהו, היה זה שהעלה בפני המועצה את מנהג הקיבוץ. "איך נוצר החיבור בין יום הזיכרון ליום העצמאות אני לא יודע בוודאות, אך אין ספק שאחת הסיבות שיום הזיכרון נקבע ל-ד' באייר, היתה שבאותו תאריך נפל גוש עציון ואיתו חללים רבים".
מנהג נוסף שאותו הציע אברהם יצחק מרחביה והפך לימים לחלק מהנוסח הקבוע של תפילת שחרית ביום העצמאות, הוא פרקי ההפטרה. במאמר התגובה בעלון הקיבוץ, מציע אברהם יצחק לקרוא את "את הפטרת אחרון של פסח שאין קוראים אותה בארץ (ישעיה יא, והקטעים לפניו ואחריו)". הצעה זו כידוע, מקובלת כיום בנוסחי התפילה השונים של שחרית ביום העצמאות בה מפטירים מישעיה י' במילים "עוֹד הַיּוֹם, בְּנֹב לַעֲמֹד; יְנֹפֵף יָדוֹ הַר בַּת צִיּוֹן, גִּבְעַת יְרוּשָׁלִָם" ועד ישעיה יב': "צַהֲלִי וָרֹנִּי, יוֹשֶׁבֶת צִיּוֹן: כִּי-גָדוֹל בְּקִרְבֵּךְ, קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל".
פעם שנייה במשפחת השכול
עדות השמיעה של משה מרחביה מאביו, לצד הסימנים והעובדות ההיסטוריות שמציין ד"ר ברוכי, מלמדות כי ככל הנראה הצעת אברהם יצחק מרחביה, היוותה את הבסיס להחלטת הממשלה בדבר ציון יום הזיכרון 24 שעות לפני חגיגות יום העצמאות. החיבור המיוחד שרקם על אובדנו האישי ועל אובדן הקיבוץ הדתי כולו, הוא חיבור שעם כל הקושי והכאב, מהווה את הקשר העז שבין עם ישראל לארצו.
57 שנה לאחר שאברהם יצחק מרחביה לא רצה להיות כפוי טובה כלפי אחיו ושאר חללי גוש עציון, עמדה הצעתו להתייחדות עם הנופלים ערב חגיגות תקומת המדינה למבחן נוסף. בשנת 2006, 13 שנה לאחר שנפטר, נפל נכדו סגן עמיחי בקרב בבינת ג'בל במלחמת לבנון השניה, בעת שהסתער עם חייליו על מחבלי חיזבאללה. החיבור שבין השכול לתקומה הגיע לפתחם של משפחת מרחביה בפעם השנייה.
משה מרחביה, בנו של אברהם יצחק ואביו של עמיחי, אומר שהוא לא התקשה להיכנס לתבנית שיצר אביו, גם כשאיבד את בנו ונכנס למשפחת השכול: "ביום הזיכרון יש את פרק ההוקרה וזיכרון הנופלים שבזכותם יש לנו את המדינה", הוא מקפיד לציין, "אני לא רואה אותו כיום אבל בשום מצב ולמרות שעם השנים הוא תפס כיוון של בכי ונהי, לדעתי אין לזה מקום". לשיטתו, הוא תופס את "יום הזיכרון, שקודם ליום העצמאות, כ-'יומא אריכתא'. מבחינתי מדובר ביומיים שהם אחד במהות אחת עם תכלית אחת. אני מעריך שבעתיד היותר רחוק, לחיבור הזה יתווסף גם יום הזיכרון לשואה ולגבורה, וזה תואם בדיוק את הדברים שאבי כתב באותו מאמר בעלון של טירת צבי".
בסוף דבריו, אז בשנת תש"ט, התייחס אברהם יצחק מרחביה לתקופה שזכתה בשנים האחרונות לכינוי 'עשרת ימי תקומה'. במילותיו האחרונות ובתמימות שלאט לאט קורמת עור וגידים, הוא סבר שבמגילת העצמאות יש לשזור את תלאות העם היהודי. מאלפיים שנות הגלות כשבשיאה השואה, לצד הקורבנות הרבים שגבתה מלחמת השחרור ובקצה את תקומת העם היהודי שנוצרה מאותה מלחמה בדיוק.
"יש ליזום שעד לשנה הבאה על"ט", הוא כתב, "תחובר מגילת העצמאות שבה תצויין בקצרה בסגנון תנ"כי הגלות בת האלפיים, מאמץ הגאולה של הדורות האחרונים, חורבן הגולה והשמדתה האיומה, מלחמת השחרור והניצחון. מגילה זו תסתיים בקריאה לעם להיות נאמן למדינה ולקיים חיי צדק ויושר כיאה לעם הנביאים וכהודיה לה' על רוב חסדיו ותקוה לקבוץ גלויות מלא בציון. מגילה זו צריך יהיה לקרוא בתפילה ובמפקדים החגיגיים".
