מאת: עפרה לקס

הם היו בחורים צנועים, מוכשרים וטובי לב שלא נחשבו ל"מורעלים על הצבא"

שלושתם הגיעו לתפקידי פיקוד בחטיבת גולני ושלושתם עוררו הערכה

והשתאות מצד מפקדיהם ופקודיהם, כל אחד בדרכו

http://www.inn.co.il/Besheva/Article.aspx/5979

"המיטב שישיבת 'עלי' יכולה היתה להוציא", אומר הרב אליעזר קשתיאל, ראש תכנית ההמשך של הלימודים בעלי, על בנג'י הילמן ורועי קליין. שני הקצינים בדרגת רב סרן נהרגו בשבועיים האחרונים במהלך הלחימה בלבנון, שניהם ילידי רעננה ובוגרי סיירת 'אגוז'. אל הכאב הזה של מכריהם הצטרף האבל על סגן עמיחי מרחביה, בן היישוב עלי, שנפל אף הוא.

כפרויקט הנצחה לחברם שמואל וייס, שנהרג בג'נין ב'חומת מגן', החליטו עמיחי וחבריו ללכת על משהו מקורי. הם החליטו להתחקות אחר ההיסטוריה היהודית של ג'נין. הם ראיינו אנשים מבוגרים, נברו בארכיונים וכיתתו רגליים ממקום למקום עד שהוציאו מתחת ידם את הספר 'עין גנים'.

בשנים האחרונות השתרגו דרכם של השלושה לא פעם. קליין קבע את ביתו בעלי ושימש סמג"ד בגדוד 51 של גולני, הגדוד שאליו התגייס מרחביה ובו שימש כמ"מ. בשנה החולפת עשה גם הילמן תפקיד בגדוד הזה, ושימש בו כמ"פ בטרם חזרתו לפיקוד על פלוגה של לוחמים ב'אגוז'.

וכך, אנשים שהכירו את האחד יודעים לספר גם על השני, ומי שהיה המום מנפילתו של האחד במרון א-ראס, לא הספיק להרים ראש עד שניחתה עליו הידיעה המרה על אובדן שני הקצינים הנוספים בבינת ג'בל.

השלושה היו אנשים שונים מאוד, אבל המוטיבציה שלהם להגן על העם והארץ, שנבעה לפעמים מציונות פשוטה ולפעמים מעומק מחשבתי, גרמה להם לתת לצבא הכל. עוד בחייהם היו השלושה מופת לחייליהם ולעמיתיהם. החתירה למצוינות, האנושיות והערכים היו נר לרגליהם, וחלחלו לתודעתו של אחרון פקודיהם.

חבר אמיתי
"קודם כל חיוך, אחרי זה רואים את הפנים", אומרים חבריו של עמיחי מרחביה, ומתארים אותו כאיש צעיר עם פנים של ילד ועטרת שיער בלונדינית, כמעט שוודית". הוא היה מתנה גדולה, בן נפלא", אמר עליו אביו, משה מרחביה, ממקימי עפרה ועלי". עמיחי נולד קצת אחרי שירדנו לחזק את תלמי יוסף. הברית שלו היתה שם, וכבר בגיל כזה הוא היה שותף במאבק על הארץ". למרות הגיל הצעיר שבו נפל עמיחי, חבריו מונים הרוג שני לשבט בבני עקיבא עלי. גילה קסלר, בת גילם, נרצחה לפני ארבע שנים בגבעה הצרפתית בירושלים.

בשנות בית הספר היסודי היה עמיחי ילד יפה ומתוק שכולם אהבו. "הוא היה ידען", מספר חברו, הלל וידאל. "תמיד אכפתי ומעורב במה שקורה, גם בגלל הבית שממנו הוא בא".  בשנות התיכון הוא למד בישיבה לצעירים שליד 'מרכז הרב' בירושלים, וחבריו מספרים על נער יצירתי מאוד, אוהב לטייל ואוהב היסטוריה.

"בנג'י פרק מיד מהג'יפ", משחזר ליוויוס את האירוע שבו איבד את רגלו בפיצוץ מטען, פיגוע שבו נהרג גדעון ריבלין מגני טל, "ובמשך רבע שעה פיקד על כל האירוע לבד. הוא הרג את המחבל שהפעיל את המטען, הזעיק עזרה רפואית וסגר את החממות, שלא יברחו מחבלים נוספים".  בנג'י הגיע לשבעה, סיפר למשפחה מה בדיוק היה שם והקפיד לשמור על קשר גם אחרי.

עמיחי מעולם לא הלך בתלם בגלל שמישהו סלל לפניו, וידע לשאול את המורים שאלות קשות. לפעמים חצופות. הרב ירחמיאל וייס, ראש הישיבה, מספר: "היה לו אופי עצמאי, והוא היה מאוד ישיר וישר. את הישרות הזו הוא תבע גם מן האחרים". החיוך התמידי של עמיחי, סובר הרב וייס, נבע מההסכמה הפנימית והזרימה שבתוכה הוא חי. "הוא ידע להגיד: 'הדבר הזה גדול עלי, אני אעשה אותו אחר כך'. הוא ידע לשים לעצמו גבולות, ועם זאת הוא למד ברצינות, כי חיפוש האמת בער בו".

אחרי התיכון החל עמיחי ללמוד בישיבת 'מרכז הרב' ושנה לאחר מכן נהרג חבר טוב שלו, שמואל וייס, במסגרת מבצע 'חומת מגן'. "אמרתי לו שהוא צריך לשבת איתנו שבעה", אומר יצחק, אחיו של שמואל. "הם היו חברים בחבורה קרובה, ולשניהם היה קשר לערכי התורה והארץ בצורה הכי פשוטה והכי זורמת".

"הוא הרגיש אצלנו בנוח", מספרת האם, ציפורה. "הוא היה מגיש אוכל, חותך סלט. לשמואל היה מאוד נוח להתקרב אליו. היה בו משהו שאפשר לאנשים להיות הם".

לאחר נפילתו של שמואל, נמנה עמיחי עם חבורה מצומצמת של חברים שהחליטה לשמור על קשר חזק עם הוריו. ציפורה מצטטת בדמעות את השיר 'בערבות הנגב' של רפאל קלצ'קין, ובייחוד את השורה שבה מבטיח הנער להיות כבן לאם השכולה. רק לאחר נפילתו של עמיחי התחוור לציפורה עד כמה אהב עמיחי את בנה.

כפרויקט הנצחה החליטו עמיחי וחבריו ללכת על משהו מקורי, אלא מה. שמואל נפל בג'נין, והם החליטו להתחקות אחר ההיסטוריה היהודית של ג'נין. עמיחי וחבריו השקיעו רבות בפרויקט הזה, שכלל ראיונות עם אנשים מבוגרים ונבירה בארכיונים. שפת ההיסטוריה של ארץ ישראל דיברה אליהם, והם כיתתו רגליים ממקום למקום עד שהוציאו מתחת ידם את הספר 'עין גנים'. בעיצומו של שיעור ג' החליט עמיחי להתגייס לצבא, ולהמשיך את דרכו של שמואל בגדוד 51 של גולני. "הצער הזה על שמואל לא נתן לו מנוחה", אומר וידאל. "זה היה דו שיח שלו עם שמואל".

חותר לאמת
עמיחי התגייס במסגרת פלוגת הסדר, והגיע לגדוד שבו חפץ. "הוא היה בחור עדין, לא לוחם",  אומרים חבריו. "דיברנו על זה שצריך לעשות סוויץ'  מהעולם שלנו, שהיינו בו. עמיחי דיבר על זה הרבה. המעבר הזה היה לו קשה, אבל הוא עשה הכל מתוך תודעה של שליחות".

לפני כשש שנים נסוגה ישראל מלבנון. הבריחה החפוזה הותירה את אחד הצוותים של קליין בעיצומו של מארב בעומק השטח הלבנוני. כשעיתונאי ישראל חגגו, קליין עוד היה בפנים ועסק בחילוץ הצוות שלו. "הוא אכל את הלב על הדבר הזה, וידע שאת מחיר ההפקרות הזה יהיה צורך לשלם", אומר הרב אלישיב מעלי, ומוסיף: "והוא היה זה ששילם".

את המסלול סיים עמיחי כמצטיין מחלקתי, מה שלא הפתיע את חבריו. "היתה בו מנהיגות טבעית", אומר חבר, מ"מ בגדוד. "הוא ידע להוביל את האנשים ולהרגיע אותם, שייקחו דברים בפרופורציה. הוא התנדב לשמור, תמיד עזר לכולם והיה כתובת לפנות אליה". הפחד היחיד שידע עמיחי לא היה פחד המלחמה אלא החשש שפקודיו לא יקבלו מפקד מקצועי דיו, לכן הוא דאג להמשיך ולהשתפר ללא הפסקה.

האישיות הזורמת שלו הצליחה לבוא לידי ביטוי אפילו בצבא, המבטא בדרך-כלל סדרים וקיבעונות. "מהר מאוד למדו לתת לו לומר את דברו. ידעו שבביקורת שהוא העביר אין קטילות סתמיות, אלא חתירה לאמת ולשיפור".

החיילים של עמיחי הסתכלו עליו בהערצה, ואילו הוא ראה בתפקידו, במיוחד כמ"מ טירונים, שליח ומחנך לערכים. "הם העריצו אותו", אומר המ"מ. "הוא דיבר איתם על כל דבר, אם זה בעיות בבית ואם זה בעיות עם החברה".

בעקבות מכתב מחאה שכתב עמיחי לרמטכ"ל לפני שנה, על השתתפותו של צה"ל בהתנתקות, נגזרה עליו השעיה למשך שנה מתפקיד פיקודי. בהתחלה התעלמו מפקדיו מרוע הגזרה ולא ממש הדיחו אותו, אבל כיוון שהרמטכ"ל ציטט את המכתב בפורומים שונים, הנושא בער בו והוא וידא שעמיחי יושעה. בעקבות כך הועבר הקצין הצעיר לתפקיד הדרכה. ראש אכ"א התנצל השבוע בפני המשפחה על תגובתו של הרמטכ"ל למכתב.

הרב וייס: "יום אחד עמיחי חזר לשיעורים שאני נותן לבוגרים שלנו. שאלתי אותו אם הוא ברגילה, והוא השיב: 'ברגילה ארוכה', וסיפר על המכתב. שבר אותו שלא נותנים לקצין להתבטא. הוא הרי כתב את המכתב באופן פרטי, הוא לא אמר שהוא מסרב או מניח את הדרגות. ה'יסמניות' הזו הפריעה לו".

עמיחי נלחם בכל הכוח לחזור לתפקיד משמעותי, והצליח. לפני חצי שנה הוא קיבל את הפיקוד על מחלקת החוד של הפלוגה הרובאית בגדוד. גם כאן הוא הפשיל שרוולים והתחיל לחנך.

שון גזלה, מפקד כיתה שהיה תחת פיקודו של עמיחי, כתב השבוע כי הארונית של מפקדו היתה מלאה בספרים, וכי לכל מקום שאליו הגיעה המחלקה הוא היה מספר לחיילים על העבר היהודי של המקום. גזלה אמר שעמיחי לא באמת הצליח לכעוס על פקודיו, וגם כאשר העמיד פנים שכן, "הוא היה נכנס לחדר ומתפוצץ מצחוק".

בשנת 2001 קיבל קליין צל"ש מאלוף פיקוד המרכז. היה זה במסגרת פעילות של 'אגוז' בשכם. הכוח הרג שלושה מחבלים, ואחר-כך עוד כמה. "הוא לא סיפר על כך לאיש", מספר חבר. "כשהגיעה ההזמנה לטקס חלוקת הצל"שים הוא אמר להורים שלא יפתחו, כי זה לא רלוונטי. אמו כמובן פתחה, התייצבה בטקס והיתה גאה בו מאוד. אחר-כך הוא לא סיפר על זה לאף אחד".

הימים האחרונים שלפני לבנון היו ימי לחימה קשים בעזה. החבר'ה התאמנו שוב ושוב, אבל לא נכנסו. ה'זאב זאב' הזה התחיל להימאס על האנשים, אבל עמיחי המשיך לשקוד על המפות כאילו עוד רגע זה יקרה. "שאלתי אותו: 'למה אתה עושה את זה'? והוא אמר: 'בחומת מגן היתה שאננות, חשבו שלא ייכנסו. אני לא מוכן שזה יקרה לי'".

בין עזה ללבנון היתה לעמיחי חופשה קצרה. הוא רצה לבוא למשפחת וייס לביקור, אבל הם לא ממש יכלו. איש לא יכול היה לדעת שזו הצעת פרידה. עמיחי, שהתגייס במסגרת של הסדר, היה אמור להיות בימים אלה בכלל בישיבה. אך הוא התעקש להישאר בצבא בשל הלחימה.

לעשות טוב בשקט
אף אחד לא קרא לו בנימין הילמן. כולם קראו לו בנג'י, ו"בנג'י היה מושג", אומרים חבריו של רס"ן בנג'י הילמן, שעדיין מתקשים להאמין שהוא איננו. מי בכלל יכול עליו?

בנגי' הילמן עלה עם משפחתו לארץ בגיל 4, סנדוויץ' בין האחות הגדולה אביגיל והאח הצעיר שמעון. הוא למד במדרשיית 'נועם' והצטיין בלימודים. "כשהיה מבחן היה ברור שצריך להגיע בזמן ולתפוס מקום ליד בנג'י. הוא ידע היטב את החומר בכל המקצועות: מתמטיקה, מחשבים וכמובן אנגלית", מספר אבינוח בר לוי, חבר.

בשנות הנעורים השעו אותו ממחנה הקיץ בגלל גרפיטי שצייר עם כמה חברים. "משום מה הוא הודה", תמה בר לוי עד היום. עם זאת, בנג'י לא היה בחור פרוע. הוא היה יותר בחור של חבר'ה, ואלה אהבו אותו. "הוא היה מגנט. בחור שקט עם חוש הומור ציני וראייה מקורית על הדברים, עם חיוך כובש", אומרים כולם.

לאחר סיום הלימודים במדרשייה הוא הלך ללמוד בעלי, ואחר-כך התקבל לסיירת 'אגוז'. החברים קצת הופתעו, כי למרות שהאופי שלו התאים, "הוא אף פעם לא דיבר בדיבור מורעל". ובכל זאת, הוא היה מצטיין לאורך כל המסלול. בנג'י פיקד על צוות ב'אגוז', ואחר-כך היה מ"פ טירונים. בהמשך השתחרר וחזר להיות מ"פ רובאית בגדוד 51, ומשם חזר ליחידת האם שלו. ג'ודי, אימו של בנג'י, היא חוצניקית שגילתה רק במהלך השבעה מה באמת עשה בנה בשירותו הצבאי, ועד כמה היה ראוי שהיא תדאג. בזמן אמת הוא לא סיפר.

בנג'י היה חבר טוב, ממש מימוש של המושג, אומרים החברים. הוא הקפיד שלא לרכל על אף אחד ולא לפגוע באיש "הוא פשוט עשה הכל, כל הזמן, כדי שהחברים ירגישו הכי טוב שאפשר", אומר ישי ברסלואר. כך היה עם חבר שיצא חודשיים אחריו לקורס קצינים, וזכה ל'אמא' בדמות בנג'י שדאג שהוא מסתדר והכל בסדר, וכך היה בתקופת כפר מימון, כשבנג'י שסייר בסביבה כקצין היה יורד מהג'יפ, מחבק ודואג שלחבריו הכתומים יהיה מה לאכול ולשתות.

בנג'י לא הרבה לספר על מעשיו. בטח לא על הלחימה, אבל גם לא על החסד שעשה עם חברים באזרחות. אפילו חבריו הטובים ביותר, אלה המלווים אותו מימי המדרשייה, צירפו רסיסי מידע ואט אט גילו עוד ועוד מעשים טובים שלו. "היה לנו חבר שנקלע לקשיים כלכליים", מספר בר לוי. "הרבה אחרי שכולם שכחו ממנו, הוא עוד המשיך להתקשר אליו פעמיים ביום, לראות שהכל בסדר".

חיבור עמוק לגוש

המילים שבחר מרחביה במכתבו לרמטכ"ל לא היו פשוטות. הוא כתב על "כאב עמוק, ותחושה של משבר אמון עם יסוד הצדק והמוסר שעומדים מאחורי פקודות הצבא". הוא קבע שהגירוש מכתים בכתם מוסרי את מדי הצבא, וכתב שהוא מתבייש במפקדים ש"מסתתרים מאחורי חובת ציות ומשמעת, בשעה שהם פועלים למטרה מושחתת ולא מוסרית"

כך גם היה בקשר האמיץ שקיים עם משפחת ריבלין מגני טל, שאביה, גדעון, נהרג ממטען בעת סיור גדרות. הדבר אירע כמה חודשים לפני העקירה מהגוש. ריבלין נסע בג'יפ עם רס"ן אופיר ליוויוס. בג'יפ מאחוריהם ישב בנג'י. הרכב הראשון עלה על מטען. ריבלין נהרג, במקום וליוויוס איבד את רגלו.

"בנג'י פרק מיד מהג'יפ", משחזר ליוויוס, "ובמשך רבע שעה פיקד על כל האירוע לבד. הוא הרג את המחבל שהפעיל את המטען, הזעיק עזרה רפואית וסגר את החממות, שלא יברחו מחבלים נוספים". בנג'י הגיע לשבעה, סיפר למשפחה מה בדיוק היה שם והקפיד לשמור על קשר גם אחרי. הוא הגיע לימי זיכרון, וביקר את המשפחה אחרי הגירוש, כשעוד היו בחפץ חיים.

כשטמנו את ריבלין באדמת הגוש, תכנית העקירה כבר היתה בפתח, והם ידעו שבעוד כמה חודשים ייעקר קברו. "ביום שהוציאו את גדעון", ממשיך ליוויוס, "עמדנו שם, בנו הבכור ניר, בנג'י ואני. היו לנו תחושות קשות מאוד שהיו משותפות לכולנו, אבל לא דיברנו".

שמחה ריבלין מספרת על הכאב המחודש שהיא חשה בנפילתו של בנג'י: "ביום הזיכרון האחרון הוא לא אמר כלום, כדרכו, ופשוט חיכה לנו ליד הקבר של גדעון. הוא היה באזכרה ואכל איתנו צהרים. הזמנו אותו לחתונה של בתנו, והיינו בחתונה שלו לפני חודש. ה-sms האחרון ממנו היה אחרי החתונה: 'לא הספקנו להיפרד, שמח שהגעתם'. שלחתי לו שהיה מקסים ושישמור על עצמו. מאוד קשה לנו עכשיו, כי דרכו היה לנו קשר לגדעון. הוא היה בחור מדהים, שקט ועניו, שלא דיבר הרבה אלא עשה. זה נורא שאת לבנון הוא לא שרד".

אהוב על הבריות

לאורך כל הדרך היתה למפקדים של בנג'י חיבה מיוחדת אליו. הפקודים העריצו אותו. "אהבתי את בנג'י אהבת אמת. כמו אח. הוא גדל איתי. אני מרגיש פספוס גדול. אני כל הזמן שואל את עצמי הרבה שאלות. הוא היה איש מצוין, לוחם גדול. אהבתי אותו מאוד", אמר השבוע מפקד החטיבה תמיר ידעי, שהכיר אותו עוד מימי 'אגוז'. בלוויה הוא ספד לו בבכי, ואמר כי 'גולני' בנתה עליו לטווח ארוך.

בנג'י היה מקורב מאוד גם לסא"ל יניב עשור, מפקד הגדוד. כשהשניים היו לבד הם התנהגו זה לזה כשווים. אך כשאדם שלישי היה מצטרף אליהם בנג'י היה לוקח צעד אחורה, כדי לא לגרום לקנאה או אי נעימות.

איילה ובנג'י היו חברים כמה שנים. הם נישאו לפני חודש, כשידעו שנכונה להם תקופת רגיעה ארוכה, שבמהלכה יוכלו להתחיל לבנות את הקן שלהם. בנג'י היה אמור לצאת תוך שבועיים ללימודי מנהל עסקים.

כשהשניים נישאו, רוחות המלחמה כבר היו באוויר. רב"ט גלעד שליט נחטף, והזוג הצעיר לא שכח להעלות תפילה לחיילי צה"ל על ראש שמחתם. "החתונה של בנג'י ואיילה היתה הפעם הראשונה שבה ראינו את בנג'י ממש יוצא מגדרו", מספרים החברים. "היתה להם אהבה גדולה, והוא היה בעננים. הם נראו כל-כך מאושרים יחד".

דבר נפילתו של בנג'י הכה את כל חבריו בתדהמה של ממש. הרב קשתיאל, שחינך אותו במכינה, אמר מה שרבים חזרו ואמרו אחר-כך: "ידעתי שבנג'י הוא כמו עמוד בטון. איך יכול להיות שמשהו יכריע אותו? חיפשתי את רועי כדי לדבר איתו על כך, אבל לא הצלחתי להשיג אותו. כנראה הוא כבר עלה ללבנון".

קר רוח ורגיש
בבוקרו של יום חמישי, ב' באב, קמו הוריו של בנג'י מהשבעה. בערב הם הגיעו להלווייתו של רב סרן רועי קליין, סמג"ד גדוד 51. קליין היה מפקד של שמעון הילמן, אחיו של בנג'י, המשרת כקצין בגדוד. כשבנג'י נפל ליווה קליין את שמעון לביתו וסיפר "ברגישות שאין דומה לה", לפי עדות המשפחה, על פרטי הקרב שבו נהרג בנם. אחר-כך נסע הביתה, היה שם פחות מחצי שעה והמשיך ללבנון.

"אני חושב על רועי קליין, סמג"ד 51 של חטיבת 'גולני' שהוביל את לוחמיו וקפץ על הרימון שהושלך לעברם. רועי ספג את כל עוצמת הנפץ על גופו והציל את חיי לוחמיו. לפני מותו הספיק רועי למלמל 'שמע ישראל, ה' אלוהינו, ה' אחד'. אחר כך החזיר רועי את נשמתו לבורא" כך סיפר השבוע ראש הממשלה, אהוד אולמרט, על הדרך בה נפל רועי קליין. דרך שמיצתה את כוחותיו: תעוזה, מסירות ואמונה.

רועי נולד בתשעה באב לפני 31 שנה. הוא גדל ברעננה, והיה חניך ומדריך בסניף בני עקיבא. רועי של השנים ההן היה אחד מהמסמרים של חבורת הבנים המגובשת, שידעה להפוך כל דבר למצחיק. רועי עצמו לא היה דברן גדול. הוא היה עומד בפנים קשוחות, מצחיק את כולם עד דמעות ורק כשגם הוא לא יכול היה לעמוד בזה יותר, היה מצטרף לצחוקים. את שנות התיכון הוא עשה בתיכון טכנולוגי 'אמי"ת' שליד בר-אילן, שם סיים בגרות במתמטיקה 5 יח"ל כבר בכיתה י' ובהצטיינות. אחר-כך הוא המשיך למכינה הקדם-צבאית בעלי. השנה הזו היתה משמעותית מאוד עבורו, ובהמשך הוא החליט לשמור על קשר עם בית המדרש.

קליין (כך קוראים לו כל חבריו) התקבל ל'עורב צנחנים', אבל מעט אחרי תחילת שירותו הוחלט להקים לתחייה את סיירת 'אגוז', שתילחם בטרור של החיזבאללה. כמה חיילים, ובהם קליין, נקראו להיות הראשונים. שאול ציוני, חבר לצוות, מספר שהיתה התרגשות רבה. "היינו מופתעים, זה נשמע מסעיר".

לציוני ולקליין היו אינסוף שעות משותפות של שיחות ודיונים, והימצאות במצבים המלחיצים ביותר יום ולילה. "הוא היה איש חברותי מאוד, אף פעם לא עצבן. הוא תמיד הבין לנפש החבר ומשך אותו לכיוון החיובי. עודד אותנו שיהיה בסדר. הוא היה נחוש מאוד, ומה שהניע אותו היו אהבת העם והארץ. היה לו נורא חשוב לפעול למען אחדות העם ולחזק אותו, וזה הקנה לנו שפה משותפת, למרות שאני בא ממקום שונה לחלוטין. הוא תמיד ידע להקשיב".

ציוני מספר שקליין היה לוחם חוד, נווט מצוין וקר רוח שיצא לכל הפעולות: "יש כאלה שמוותרים עליהם בפעול כזו או אחרת. על קליין אי אפשר היה לוותר". ציוני סמך על קליין בעיניים עצומות: "טוב היה לחשוב שיש אנשים כמוהו, שמחנכים את הדור הבא של הצבא על מוסר וערכים ועם זאת גם חתירה למצוינות. זה מה שהצבא צריך וזה גם מה שמפקד צריך".

בצבא מתוך בית המדרש

קליין עבר תפקידי פיקוד שונים ב'אגוז' והכיר את לבנון כאת כף ידו, מספר הרב נתנאל אלישיב, חבר ילדות ור"מ במכינה בעלי. "הוא אהב את לבנון והאמין שהיא חלק מארץ ישראל, ובצחוק הוא גם השתעשע ברעיון להקים בסוגו'ד בית ספר שדה". לפני כשש שנים נסוגה ישראל מלבנון. הבריחה החפוזה הותירה את אחד הצוותים של קליין בעיצומו של מארב בעומק השטח הלבנוני. כשעיתונאי ישראל חגגו, צילמו והקליטו את אחרון החיילים סוגר את השער, קליין עוד היה בפנים ועסק בחילוץ הצוות שלו. הוא וחייליו יצאו משם במסוק. המדינה שנסה על נפשה מלבנון השתיקה את הסיפור, וקליין לא פרסם אותו, למרות הכעס. "הוא אכל את הלב על הדבר הזה, וידע שאת מחיר ההפקרות הזה יהיה צורך לשלם", אומר הרב אלישיב, ומוסיף: "והוא היה זה ששילם".

קליין יכול היה להיות כל מה שהוא רצה באזרחות. עם ציונים כמו שלו ומנת משכל שפוזרה עליו בנדיבות, הוא יכול היה להיות ד"ר קליין או עו"ד קליין או כל דבר אחר שיקנה לו אנונימיות ושלווה. אבל הוא בחר בצבא מתוך אידיאולוגיה.

"האידיאולוגיה של בית המדרש בעלי התלבשה על נפשו בצורה מושלמת", אומר הרב אלישיב. "הוא לא היה הולך לשנים של צבא אם לא מתוך בית המדרש. הוא גם לא היה המורעל הקלאסי. עם כל זה, הוא לא חשש לעשות את הדברים הנכונים בזמן אמיתי. באחת הפעמים באינתיפאדה, כשמחבלים יצאו מאמבולנס עם נשק ואתי חפירה, הוא הרג אותם מטווח קרוב. אחר-כך אמרו על צה"ל שהוא הרג אנשי רפואה".

מפגש עם ר' חיים מוולוז'ין

קליין היה מפקד נערץ. היו בו קור רוח ואומץ שקשה לתאר, והענווה שלו לא תמיד הצליחה להסתיר את מי שהיה באמת. בשנת 2001 הוא קיבל צל"ש מאלוף פיקוד המרכז, על חתירה למגע ותחכום. היה זה במסגרת פעילות של 'אגוז' בשכם. הכוח הרג שלושה מחבלים, ואחר-כך עוד כמה. "הוא הגיע הביתה", מספר חבר, "וכמובן, לא סיפר על כך לאיש. כשהגיעה ההזמנה לאירוע חלוקת הצל"שים הוא אמר להורים שלו שלא יפתחו, כי זה לא רלוונטי. אמו כמובן פתחה, התייצבה בטקס והיתה גאה בו מאוד. אחר-כך הוא לא סיפר על זה לאף אחד".

"הוא לא היה איש דיסטנס", מספר סא"ל יובל ג'רבי, שמכיר את קליין מימי 'אגוז'. "אנשים שעבדו איתו היו מחוברים אליו בצורה מדהימה. הוא היה בן אדם סמכותי מאוד וערכי מאוד. היו לו בדיחות מטורפות, אבל הוא גם היה דמות מאוד משפיעה בגדוד".

לפני חמש שנים וחצי יצא קליין לתקופת לימודים של כמה חודשים בבית המדרש. "לימדתי אותו", מספר הרב קשתיאל, "והוא מיד התבלט כמישהו שנמצא רמה אחת מעל כולם, גם שכלית וגם בחריצות ובכושר ריכוז בלתי רגילים. הוא לא ויתר על אף פרט, אהב ללמוד סוגיות קשות בגמרא ובאמונה. הוא אהב התמודדות. 'קשה זה טוב', הוא היה אומר". כעבור כמה חודשים חזר קליין לצבא, והרב קשתיאל הצטער מאוד: "הוא היה עמוד התווך בחבורה הזאת". כעבור שנה הוא שב לחבוש את ספסלי בית המדרש, בתכנית ששילבה אקדמיה עם לימוד תורה, ונשא לאישה את שרה.

קליין בחר ללמוד הנדסת תעשייה וניהול דווקא במכללת יהודה ושומרון באריאל, כדי להיות קרוב לבית המדרש בעלי. באותה שנה יצא הרב קשתיאל לחצי שנת שבתון, והציע לקליין ללמוד בצוותא. "הוא היה מעיר אותי כל בוקר בחמש, לא משנה מה מזג האוויר בחוץ, ואוסף אותי מהבית. למדנו המון גמרא, כל יום כמה שעות, וסיכמנו את הנושאים. הוא לא הסכים שנסכם נושא עד שהדברים לא היו ברורים לו לגמרי. הוא היה איש ישר, שלא ידע לעגל פינות בלימוד או בצבא. לפעמים סיימנו את הלימוד עם ערמה גדולה של ספרים על השולחן, שעזרו לנו לברר את הסוגיות". במהלך השבעה הציג הרב את המחברות המסוכמות לרבנים, שהביעו את פליאתם על ההספק והעמקות. "הוא הספיק בכמה חודשים מה שלוקח לתלמידי חכמים כמה שנים טובות".
בלוויה של קליין ספד לו הרב קשתיאל, וביקש ממנו ללכת לנצי"ב מוולוז'ין. "תספר לו שאתה יודע את הספרים שלו בעל-פה", אמר בבכי.

קליין היה זכאי ללמוד באקדמיה 4 שנים, משך הזמן הדרוש ללימודי הנדסה. אבל הצבא לחץ עליו להזדרז, והוא ציית. בצד לימוד התורה המסיבי הוא דחס את הלימודים לשלוש שנים, ועם זאת סיים אותם בהצטיינות. קליין חזר לצבא לפני שנה, לתפקיד של סגן מפקד גדוד 51.

קליין היה אדם עדין ושקט, שהתרחק מפוליטיקה ואינטריגות. בשנים האחרונות בנו הוא ורעייתו את קנם ביישוב עלי. "הוא הכניס המון שמחה לבית, היה רוקד עם הילדים והם היו קשורים אליו מאוד". בעוד חודשיים, בתום שנה של לחימה קשה ובלתי פוסקת, היה אמור קליין לצאת ללימודים בפו"ם לפני שיתמנה לתפקיד מג"ד. הלחימה בלבנון קטעה את תכניותיו.

בין הכתום לחאקי

הם היו שלושה עולמות שונים, שעל כל אחד מהם ראוי לכתוב לפחות ספר אחד. ובכל זאת, מעניין לגלות כי את שלושתם חצו קווים משותפים, שבאו לידי ביטוי באפן כזה או אחר.

בלי לתאם מראש, חבריהם של שלושת הקצינים סיפרו על אנשים שלא היו 'פייטרים' מלידה. הם לא הלכו לשרת בצבא בגלל הקשיחות שהיתה טבועה בהם בשנות הנעורים. שלושתם האמינו באידיאל של הגנה על ארץ ישראל, ובשלו צעדו והצעידו חיילים אל הקרב. הענווה והרצון להימנע מפגיעה בזולת, גם היא היתה מידה משותפת. "תזכרי רק שעמיחי פשוט היה איש מתוק, אוהב שלום שלא עשה לאף אחד רע", אמר עליו וידאל, וכך אמרו גם חבריהם של קליין ושל בנג'י.

בקיץ האחרון נאלצו שלושת הקצינים שאהבו כל-כך את העם, הארץ והצבא להתמודד עם אתגר חדש ובלתי אפשרי. לא היה זה אויב מתוחכם, אלא החלטה מבית: תכנית ההתנתקות, שהכניסה אותם להתנגשות קשה של ערכים. עמיחי הוא הרי איש התיישבות מלידה, קליין בחר לבנות את ביתו בגבעה ט' בעלי (שחלקה נמצאת ברשימה המכובדת של טליה ששון), ובנג'י נקשר עמוקות אל אנשי הגוש, ובין חבריו הטובים היו אנשים 'כתומים'.

שלושתם אהבו את הצבא, שלושתם לא רצו לשבור את הכלים, שלושתם שירתו בגדוד שהיה לו חיבור מיוחד עם אנשי הגוש, הגן עליהם והעריך מאוד את מסירות הנפש שלהם.

עמיחי מרחביה חשב שחייבים לדבר על זה עם מישהו. בישירותו האופיינית, הוא החליט לכתוב מייל לרמטכ"ל, דן חלוץ. הוא ברר את מילותיו, הקריא את המכתב לחבר, התלבט מעט אבל החליט לשלוח. "הרמטכ"ל תמיד הזמין את הקצינים לשלוח לו דואר אלקטרוני", אומר משה מרחביה. ועמיחי שלח.

המילים שבחר לא היו פשוטות. הוא כתב על "כאב עמוק ותחושה של משבר אמון עם יסוד הצדק והמוסר שעומד מאחורי פקודות הצבא". הוא קבע שהגירוש מגעיל בכתם מוסרי את מדי הצבא, והמשיך שהוא מתבייש במפקדים אשר "מסתתרים מאחורי מילים ריקות של חובת ציות ומשמעת, בשעה שהם פועלים למטרה מושחתת ולא מוסרית".

הוא כתב מילים קשות, אבל לא סירב פקודה ולא פרסם את דבריו ברבים. תגובת הרמטכ"ל הפתיעה ואכזבה אותו, אבל בשורה התחתונה הוא לא עזב את הצבא. הוא ראה את עצמו חלק ממנו. הוא נשאר ונאבק על הזכות להמשיך וליטול חלק משמעותי בצבא המגן על העם והארץ.

מה שעבר על רועי ועל בנג'י בתקופה הזו היה מפורש פחות. הם לא שיתפו את הסביבה הקרובה בלבטים, אבל הכאב היה שם. עמוס הראל כתב בעיתון 'הארץ' שבנג'י, שהיה אז מ"פ באותו הגדוד, נטל חלק בהכנות "כמי שכפאו שד". הוא תיאר דיון בין מפקדי הפלוגות בגדוד, שניסה לתאר איך ומה יתפתח. "הילמן לא הסתיר את הסתייגותו ממשימה שנראתה לו פסולה ומיותרת", הוא כתב, והוסיף שהמג"ד, עשור, הקשיב לטיעוניו ולעקיצותיו של המ"פ בכובד ראש.

בנג'י היה בגוש עד לרגע סגירת השער במחסום כיסופים. הוא הרבה לצלם וחלק את חוויותיו, בחסכנות מה, עם משפחת ריבלין. מספרת שמחה: "הוא בא וסיפר שזה היה נורא. הוא סיפר על ההרס והחורבן. הוא היה נגד היציאה הזו, החפוזה. היה לו קשה".
הרב קשתיאל על קליין: "הוא בכה כשפינו את גוש קטיף, הוא מירר בבכי וראה בזה אסון ביטחוני. הוא רצה להגן על העם והארץ, והיה ברור לו שהוא צריך לעשות בשביל זה הכל".

הרב אלישיב: "היה לו קשה מאוד, אבל הוא האמין שלמרות הקושי צריך לחרוק שיניים, שלא צריך לפרק את החבילה". רס"ן ג'רבי מדבר על קליין בהערכה: "עצם זה שהוא היה שם, עם כל הקושי ולא מעט סתירות פנימיות, אפשר לקרוא לזה גבורה, למרות שזו לא לחימה".

בסופם של דברים הגדוד, עם החטיבה כולה, לא השתתפו בפועל במעשה העקירה. יש הטוענים שאם הם היו צריכים לעשות את המלאכה, החיילים והמפקדים לא היו מצייתים ברגע האמת. יש המתעקשים שהדבר הפוך בתכלית. הגדוד הרווי בכיפות הוכיח מעל כל ספק שניתן לסמוך על מקצועיותו ונחישותו בעת קרב. יהיה נכון מצד צה"ל לא להכניס אותו וגדודים אחרים למכבש של סתירות פנימיות המביאות לידי מבחן ערכים, הערכים שגורמים לחיילים להיות כה מסורים.