מאת: גבי גרייבין
"אני הבנתי מהקשר שעמיחי נפגע, אבל לא ידעתי את מצבו."

בס"ד

לכבוד משפחת מרחביה היקרה,

אני מרגיש צורך לכתוב לכם כבר הרבה זמן ורק עכשיו מוצא את המילים הנכונות.

הייתי חבר של עמיחי מהצבא וקשה לי עם העובדה שלא ביקרתי אצלכם ולצערי, אפילו לא את קיברו. אני מטייל במזרח כבר קרוב לחצי שנה ומוצא את עצמי חושב המון על התקופה שלי בצבא אבל בעיקר על המלחמה וכל פעם שאני חושב על המלחמה, עולה לי ישר בדמיון הדמות המחייכת של עמיחי.

באותו יום נורא הייתי מפקד צוות בפלח"הן גולני כשהבית ששהינו בו היה הקיצוני בגבול הגזרה שלנו. הגזרה של גדוד 51 הייתה צמודה לשלנו. קולות הירי והפיצוצים הקפיצו אותי לחלונות במטרה להבין מי יורה. בשלבים הראשונים עוד חשבתי שיורים עלינו. כעבור כמה דקות ישבנו כל הצוות יחד עם המ"פ סביב מכשיר הקשר, העברנו בו את התדר לתדר של גדוד 51 והתחלנו להבין מה קורה. מהדיווחים התחלנו להבין שיש לגדוד הרבה הרוגים ופצועים. אלקבץ המ"פ דרש בקשר שאנחנו נצטרף ללחימה אך לא קיבל אישור. האישור התקבל רק כשעה וחצי מאוחר יותר ואז יצאנו לחלץ את הפצועים. אני הבנתי מהקשר שעמיחי נפגע אבל לא ידעתי מה מצבו. כל לוחם שראיתי ניסיתי לשאול מה המצב של עמיחי אבל לא הצלחתי לקבל תשובה ברורה. בשלב מסוים ניגשתי לפצוע ששכב על אלונקה ושאלתי אותו. מהמבט שלו הבנתי.

רגע כזה קשה לכל אחד, רגע בו אתה מבין שחבר איננו, רגע שאתה רוצה שהכול ייעצר ותוכל להיות עם המחשבות המשותפות, ואולי אפילו לבכות קצת. משימת חילוץ הפצועים לא תמה, אתה נותן מבט בפצועים, בלוחמים שאתה מוביל ומבין שאסור לעצור, שואב מהם את הכוח וממשיך.

כשסיימנו את המלאכה הקשה חזרנו לעמדות שלנו כדי לנוח ולהתכונן למשימת הלילה, חילוץ גופות ההרוגים. בינתיים מחשבות מתרוצצות, אף אחד בבית לא יודע רק הגולנצ'יקים בעיירה שותפים לאבל.

בלילה הצוות שלי הגיע לבית שהיו בו ההרוגים ויחד עם צוות נוסף מהפלוגה פינינו את האלונקות. הצטרפתי לאיתמר כץ למבנה, ויחד עם עוד שני לוחמים מהצוות שלי עשינו את העבודה הקשה מכול, כשכול הזמן אני רק חושש מהרגע בו אני אראה את עמיחי.

עמיחי היה האחרון, הסתכלתי עליו, הרגע הזה נחרט אצלי לכל החיים. העליתי אותו, יחד עם איתמר כץ, לאלונקה, כיסיתי כמו שצריך והוצאנו אותו החוצה.

מראה נוסף שלא יישכח מראשי הוא אותה השיירה שאין לה סוף, 8 אלונקות נישאות על כתפי חברים, במעין קדם הלוויה ארוכה ארוכה שמתהלכת בשקט בשקט בין בתיה ההרוסים של העיירה בינת ג'בל.

אם יש אולי קצת נחמה באובדן כזה היא במה שנישאר, אצלי נישאר החיוך.

הגעתי לבית חב"ד בלאוס וראיתי שאין מפה לבימה. החלטתי להקדיש מפה לזכרו של עמיחי. צירפתי תמונה של המפה.

יהי זכרו של עמיחי ברוך,

גבי גרייבין