מאת: שלמה שובי

תאריך: י"ז אלול תשס"ו – אזכרה לאחר גלוי המצבה

עמיחי שאני הכרתי היה עמיחי של "שבת"

ובעמיחי הזה שום כדור לא יכול היה לפגוע.

שלמה שובי

עמיחי!

רגע לפני הכניסה למטעים לחילוץ הנפגעים, חדר חשש לליבי. חשש מפני המפגש איתך כעת, חשש מפני המפגש עם האדם שהיה כל-כך קרוב אליי באותם ימים, המוטל כעת ללא רוח-חיים.

אותך הכרתי בשיחות שניהלנו שנינו על תפקיד המ"מ ומשמעותו. השיחות כלל לא עסקו במשמעויות המעשיות של התפקיד, אלא בעולם הפנימי הנדרש מחייל וקצין בצה"ל.

אותך הכרתי בביטויי העריגה והגעגועים לישיבה שממנה ינקנו שנינו את ערכנו ועיצבנו בה את השקפת העולם לפני השירות הצבאי ובמהלכו.

אותך הכרתי מתוך בירור אמוני – הלכתי ביחס בין חיי משפחה ושירות צבאי שהתפתח בעקבות חשש של חייל לצאת לפעולה כתוצאה מלחץ משפחתי.

אותך הכרתי מתוך גילויי נכונות לצאת ללחימה משמעותית יותר כנגד אויבי ישראל, ומתוך גילויי הצער על הפעילות שאינה מספיקה על-מנת לעצור את הפגיעה בתושבי הדרום.

אותך הכרתי מתוך ההתלהבות שבחצי השבת הפנויה יכולנו לארגן לעצמנו "שבת-ישיבה" מאולתרת, עם תפילות, שיחה עם רב הבסיס ואפילו "סדר" בגמרא.

אותך הכרתי מתוך הדאגה לחיילים שלא נבעה מתוך שיקולי אינטרסנטים, אלא מתוך אהבה אמיתית לחיילך.

ואז בליל יום רביעי, כ"ג תמוז, סמוך לחצות קיבלנו את ההודעה כי הגדוד מוקפץ לצפון.

אט-אט התחדדה ההבנה כי אכן אנו עומדים בפני כניסה רגלית ללבנון. תחושה קשה ולא ברורה החלה ללוות את ההכנות, פחד מהול בספקות החל לחלחל גם לתוכנו. אומנם היו לנו תשובות לשאלות החיילים ביחס לחשיבות הכניסה ללבנון, אך למרות זאת המשיכה תחושת המועקה ללוות אותנו.

את פניה של שבת-קודש "מטות-מסעי" קיבלנו בהעמסת ציוד והכנתו להובלה. מכיוון שנוכחנו כי העבודה בשלבי-סיום, החלטנו יחד "לגנוב" 20 דקות וללכת לבית-הכנסת לקבלת שבת ולתפילה.

"מזמור לדוד, הבו לה' בני אלים, הבו לה' כבוד ועוז…" כל מילה ומילה מתעצמת ומקבלת משמעות. "…קול ה' בכח, קול ה' בהדר. קול ה' שובר ארזים וישבר ה' את ארזי הלבנון וירקידם כמו עגל לבנון ושריון כמו בן ראמים".

 והמילים הולכות ומחלחלות ונוגעות בחדרי חדרים של נשמותינו.

"…ה' עוז לעמו יתן,

ה' יברך את עמו בשלום".

באותם רגעים, רגעי "ותשאני רוח", חשתי סערה פנימית בתוכי. פניתי בהתרגשות אליך, והתברר שאותה רוח נשאה גם אותך. שיתפת אותי בהתרגשותך שהנה אנו זוכים לממש את המוטל עלינו, שהנה אנו יכולים למלא את ייעודנו ולהלחם מלחמותיהם של ישראל.

המשכנו ודימינו את אותו בן-בליעל מלבנון לגוליית הפלישתי היוצא יום יום קבל עם ועולם, מחרף מערכות ישראל ושם ללעג את אומתינו.

הספקות הפכו לרצון עז ללחום את מלחמת כבודם של ישראל, והפחד הפך לתביעת דין מאוייבנו. שבנו לפלוגה והמשכנו בהכנות, אך הפעם מתוך טהרת מחשבה ושמחה פנימית אמיתית.

שם בינות העצים במטעי בינת ג'בל, הבטתי בעיניך, מנסה להרוויח עוד שבריר שנייה איתך – אבל אין. אותן עיניים לא היו העיניים של עמיחי שהכרתי, היופי בעיניים של עמיחי שהכרתי נבע ממבט עמוק שהיה נעוץ בהן. עמיחי שאני הכרתי היה עמיחי של עולם אמונה, עמיחי שאני הכרתי היה עמיחי של עולם המחשבה, עמיחי שאני הכרתי היה עמיחי של עולם הנשמה.

 עמיחי שאני הכרתי היה עמיחי של "שבת". ובעמיחי הזה שום כדור לא יכול היה לפגוע.

"החלטתי שאנחנו צריכים לקבוע חברותא במסילת ישרים", אמרת לי יום אחד. עמיחי! אומנם בעקבות המלחמה מעולם לא הספקתי ללמוד איתך מסילת ישרים, אבל הספקתי ללמוד ממך מסילת ישרים. החל מ"ביאור כלל חובת האדם בעולמו" ועד שבמותך לימדתנו את פרק "ביאור מידת הקדושה ודרכי קנייתה".

ישנם עוד שני פרקים שלא נכתבו: "קדושה מביאה לידי רוח הקודש, רוח הקודש מביאה לידי

תחיית המתים".

עמיחי! אני ממתין ומצפה שתלמדני את שני הפרקים הנוספים.

          אני ממתין ומצפה ליום ש"זבולון לחוף ימים ישכון וירכתו על צידון".

          אני ממתין ומצפה להתגשמות דברי הנביא "ומחה ה' דמעה מעל כל פנים".

אוהב ומתגעגע,

שלמה.