עמיחי מרחביה – מסלול חייו

קורות חיים:

מרחביה יעקב שמשון עמיחי בן טובה מוריה ומשה, נולד בתלמי יוסף בחבל ימית

בח' בטבת תשמ"ב, 3/1/1982.  התגורר עם משפחתו בעֵלִי,

עמיחי התגייס ב- י"ח שבט תשס"ג , 31/12/2002 ונפל בקרב ב- א' באב תשס"ו, 26/7/2006 במלחמת לבנון השנייה.

שרת בחטיבת גולני ביחידה: גדוד "הבוקעים הראשון" (51) בתפקיד מפקד מחלקה בפלוגה ג'.

מקום נפילה: בינת ג'ביל באזור דרום לבנון

מקום קבורה: עֵלִי

הותיר: הורים ותשעה אחים

בן 24 בנפלו

מסלול חייו:

בן טובה ומשה, ילד שני במשפחה, אח לאמונה ,שירה, יגאל, אורית, אליעזר, תהילה, יאיר, אברהם וברכה, נולד בתלמי יוסף בחבל ימית, ח' בטבת תשמ"ב (3/1/82). גדל והתחנך בישוב עֵלִי. נשם מילדותו אויר פסגות נקי זך וטהור של ארץ ישראל, אותה אהב והרבה לטייל בשביליה. במהלך לימודיו התיכוניים בישיבת "ירושלים לצעירים" (ישל"צ) הדריך בסניפי בני עקיבא בשכונת מוסררה בירושלים ובעֵלִי מקום מגוריו, בסיום לימודיו בישל"צ המשיך את לימודיו התורניים בישיבת "מרכז הרב" בירושלים, בתקופה זו גם התנדב בחופשת הקיץ לסייע לארגון "קו לחיים״.

לאחר נפילת חברו הטוב שמואל וייס הי"ד במלחמת "חומת מגן" בג'נין (שרת בחטיבת גולני, גדוד 51) הקדיש עמיחי את זמנו ביחד עם חבריו לעריכה וכתיבת הספר "עין גנים", המספר את ההיסטוריה היהודית של ג'נין, תוך הקמת גלעד לנופלים במערכות ישראל לדורותיהם באזור ג'נין.

בהמשך התגייס עמיחי לצה"ל, ביקש לשרת בגדוד 51 של חטיבת גולני ולהמשיך בכך את דרכו של חברו שמואל וייס הי"ד. בתפקידו האחרון שימש עמיחי מפקד 'מחלקת החוד' בפלוגה רובאית ג'. כחודש לפני נפילתו הוענקה לו דרגת הסגן.

עמיחי היה איש אמת וישר דרך. ידע היטב על מה הוא נלחם, לא היסס ולא פקפק, כך גם חינך ואימן את חייליו שכה אהב. מכתבו האישי לרמטכ"ל שנה לפני נפילתו על רקע השתתפות חיילי צה"ל בגירוש ובהרס יישובי גוש קטיף וצפון השומרון היה ביטוי נאמן לדרכו הישרה ואהבת העם והארץ אשר יקדה בו.

כתב אלחנן ניר (מקור ראשון): ״היינו חבורה של צעירים עם שאיפות גדולות ומהפכניות שחיפשו מקום שקט ללמוד ולחפש ולשאול. היינו מדברים המון על נושאים ברומו של עולם, ועמיחי, בעיניים הכחולות ובחוש האמת שלו לא היה מרפה, והיה שואל ותוהה ומבקש אחר הנכון גם אם אינו קל. ולראות אותו יושב ולומד וכולו שלווה, כמו לא נברא העולם אלא בשבילו – זה היה הכל. והייתה הענווה והשקט שלא מנעו ממנו להניע אין סוף דברים, לארגן וליזום. ואחר כך התחלנו להיפגש לסדנה לכתיבה יוצרת שהעברתי לחבורה, ועמיחי כמובן השקיע וקרא וכתב, רגיש ונוגע. כי הוא היה איש ספר במלוא מובן המילה, שקרא ללא הרף״.

מספר עשהאל לובוצקי בספרו 'מן המדבר והלבנון' (שרת עם עמיחי בטירונות, שימש במלחמה מ"מ בפלוגת המסלול של גדוד 51 ונפצע קשה): "שמחתי לשמור עם עמיחי. כך ציפו לי שעתיים ויותר של שיחות על מגוון נושאים מרתקים: חיי הישיבה אל מול הצבא, מצב הנוער הדתי לאומי, כיצד צריך צבא יהודי להיראות, מה אפשר לשפר בפלוגה, איך מחזקים את ההתיישבות, חידוש תורני שלמדנו ועוד… כל נושא שעלה התפתח לדיון מעניין, ולעמיחי הייתה יכולת להעניק תובנות חדשות בכל בנושא. תמיד ציפיתי לשמוע תובנות אלו. הן נבעו גם מידע רחב, תורני וכללי, וגם מחשיבה מעמיקה ומקורית. הייתה לעמיחי יכולת לנתח אירוע או תופעה בהקשרים רחבים יותר, יכולת לדאות במחשבתו מעבר לגלוי ולברור״.

סיפר הלל וידל (בהרצאה לזכרו): ״עמיחי מרחביה, חברי מילדות, הוא בשבילי גיבור. אבל הוא איננו גיבור רק במובן הפשוט של אומץ לב ורוח קרב נכון, גם זה היה בו. פגשתי את עמיחי בערב שבת לפני הכניסה ללבנון, בבסיס בצפון הארץ. הוא היה עייף ומדיו מלוכלכים מאימונים. שאלתי אותו איך הוא מרגיש והוא ענה: אני כל הזמן חושב איך לחזק את החיילים ולגרום להם להיות בטוחים בעצמם ואני מתרגש מגודל המשימה שמוטלת עלי: לנצח. גם באותו לילה בבינת ג'בל, בדרום הלבנון, תחת אש צולבת, כשקם להסתער בראש חייליו בטוח אני שרק על זה הוא חשב. אכן, עמיחי היה ללא ספק אמיץ לב, נחוש וגיבור."

"עמיחי היה בחור משכמו ומעלה, מבט אחד אל אופן הליכתו ודיבורו הספיק כדי לראות בו מנהיג ואדם למופת. חיוכו התמידי, טוב ליבו ואהבתו לחבריו ולחניכיו הפכו את עמיחי לאישיות מיוחדת במינה ״סיפרו עליו תושבי הישוב עֵלִי״.

ביום רביעי א' באב תשס"ו (26/7/06) נהרג עמיחי בקרב בבינת ג'ביל בדרום הלבנון

עמיחי הובא למנוחת עולמים למחרת הקרב בחלקה הצבאית בבית העלמין בעֵלִי, הצופה על דרך האבות (כביש 60).

עמיחי הותיר אחריו הורים, משה וטובה ותשעה אחים.

יהי זכרו ברוך!

תיאור הקרב בבינת ג'ביל – מלחמת 'לבנון השנייה':

ביום רביעי א' באב תשס"ו (26/7/06) במהלך פשיטה אוגדתית בעיירה בינת ג'ביל תוך כדי התקדמות וניסיון פריצה למבנה במטרה לבצע מתוכו מארב, נתקלה מחלקת החוד של פלוגה ג' בגדוד 51 במחבלי החיזבאלה שתקפו מאחור. במהלך הקרב שנמשך שעות ארוכות נהרגו עשרות מחבלים. עמיחי הוביל את חייליו לוחמי 'מחלקת החוד' באיגוף מימין תחת אש כבדה להסתערות על האויב. בתחילת ההסתערות הוא נפגע מ-2 כדורים בזרועו הימנית ובהמשך נפגע אנושות מרימון יד שהושלך לעברו. בקרב זה נהרגו בהמשך עוד שבעה מפקדים ולוחמים, בניהם הסמג"ד רס"ן רועי קליין, הסמ"פ אלכס שוורצמן וקשרו עידן כהן, סמל המחלקה שמעון דהן ולוחמי המחלקה אסף נמר, שמעון אדגה ואוהד קלאוזנר (עוד שני לוחמי המחלקה יוסף אבוטבול ותאמר עאמר נהרגו ב- י"ח אב תשס"ו (12/8/06) בתאונה מבצעית). גילויי העוז, הגבורה, הרעות וההיחלצות לסיוע לנפגעים הגיעו לשיאים גבוהים ורשמו דף חדש נוסף בגבורה היהודית לדורותיה. עמיחי הובא למנוחת עולמים למחרת הקרב בחלקה הצבאית בבית העלמין בעֵלִי, הצופה על מקום המשכן בשילה וצמודה לדרך האבות (כביש 60).