הלכה לעולמה אימו של סגן עמיחי מרחביה
בישוב עֵלִי בחבל בנימין הלכה לעולמה טובה מרחביה, אימו של סגן עמיחי מרחביה שנהרג בקרב הגבורה בבינת ג'בייל במלחמת לבנון השנייה.
בשבת הלכה לעולמה טובה מרחביה, אמו של סגן עמיחי מרחביה הי"ד שנפל בקרב הגבורה בבינת ג'בייל במלחמת לבנון השנייה.
הלווייתה תצא מחר (ראשון) בשעה 12:00 מבית הכנסת 'משכן עֵלִי' ביישוב עֵלִי.
הוריו של עמיחי הי"ד נמנו עם מקימי היישוב עפרה בחבל בנימין, ועברו בתקופת המאבק לחבל ימית. עמיחי נולד בעיצומו של המאבק לעצירת הנסיגה מסיני, וכשהיה בן שנתיים עברה המשפחה ליישוב עֵלִי בעת הקמתו. אימו טובה אמרה בלוויה, "זכינו להיות במחיצתך לזמן קצר, ועל כך מכירים אנו טובה. קשה לדמיין את התא המשפחתי שלנו בלעדיך, את החברים בלעדיך, תחסר לנו מאוד. כשברכה, אחותך הקטנה, שמעה על האסון היא מיהרה והביאה ענף שנתת לה ועליו חרוט 'אין ייאוש בעולם כלל'. עמיחי, אין לנו ברירה אלא למלא את צוואתך״.
12 שנים עברו מאז נפל סגן עמיחי מרחביה הי"ד, מפקד מחלקה בגדוד 51 של חטיבת גולני, בקרב בבינת ג'בל.
אחיו הקטן אליעזר, כיום מפקד סיירת באותה החטיבה, מספר על הילדות המשותפת, עליו כמפקד אמיץ שבעקבותיו החליט להתגייס לקרבי, ועל האופן שבו עמיחי מלווה אותו לאורך כל הדרך.
"הוא היה מסתכל לי בעיניים ואומר – תאמין במה שאתה עושה, הוא האמין בי", נזכר אליעזר.
קישור לכתבה באתר כיפה
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל למה נקבע ב- ד' אייר, יום אחד לפני יום העצמאות?
למה נקבע ב- ד' אייר , יום אחד לפני יום העצמאות?
מכפר עציון ועד בינת ג'בל: הסיפור האמיתי מאחורי השכול והשמחה
לפני הרבנות ולפני בן גוריון: אברהם יצחק ששכל את אחיו בכפר עציון, בוודאי לא דמיין שדברים שכתב בעלון
'טירת צבי' יהפכו לבסיס שיקבע את האופי הלאומי והחיבור בין יום הזיכרון ויום העצמאות במדינת ישראל.
משה ויסטוך (אתר כיפה)
מידי שנה ב-ד' באייר מרכין עם ישראל את ראשו ומתייחד עם נופליו במלחמות ישראל ובפעולות האיבה. 24 שעות לאחר מכן, העצבות מתחלפת בשמחה על עצמאותה של המדינה, עצמאות שהושגה על דמם של החללים.
מה הוביל את חברי המועצה המיוחדת שהוקמה על ידי דוד בן -גוריון, להמליץ על הנצחת הנופלים יום לפני חגה של המדינה? מה חלקה של תנועת הקיבוץ הדתי ובתוכם של חברי קיבוץ טירת צבי במנהג שהשתרש בחברה הישראלית? ומי האדם שהגה לראשונה את הרעיון, פחות משנה לאחר שאחיו נפל בד' באייר בגוש עציון ועשרות שנים לפני שאיבד את נכדו באחד הקרבות המפורסמים במלחמת לבנון השניה?
יום הזיכרון תשע"ז וערב יום העצמאות ה-69 של מדינת ישראל, אנו חושפים ב'כיפה' את התשובות ואת שורשי הקשר הסמלי שבין מועדי השכול והשמחה.
בשנתיים הראשונות לקום המדינה, לא צויין יום הזיכרון לחללי מלחמת הקוממיות כיום ממלכתי כמו שאנו מכירים אותו היום וכל משפחה התייחדה עם יקיריה באופן אישי ביום העצמאות שאז נקרא 'יום המדינה'. השילוב הבלתי אפשרי בין אזכרות הנופלים שהיוו כאחוז מתושבי המדינה לחגיגות העצמאות, עורר דיון ציבורי נוקב שבמהלכו שלחו המשפחות השכולות מכתב לראש הממשלה דוד בן-גוריון, בו הם שטחו בפניו את הבעייתיות בכך שבזמן שהם כואבים את נפילת החללים, אחרים חוגגים ושמחים. בנוסף לכך דרשו נציגי המשפחות להפריד בין הימים ולקיים יום זיכרון כללי.
בשנת 1950 בן-גוריון, ששימש באותה תקופה גם כשר ביטחון, הטיל את המלאכה של מציאת מועד חדש ליום הזיכרון על סגנו שאול אבידר, אב שכול בעצמו ששכל את בנו גור במלחמת העצמאות. הועדה בחנה מספר תאריכים אך לא הצליחה לגבש המלצה אותה יכלו להגיש לאישור הממשלה. כעבור שנה, בשנת 1951, הוקמה המועצה הציבורית להנצחת החייל. המועצה הורכבה בעיקר מהורים שכולים וסמוך ליום העצמאות השלישי של מדינת ישראל, הוחלט בהמלצתה לייסד את יום הזיכרון כיום ממלכתי, יממה לפני חגיגות יום העצמאות שב-ה' באייר.
ד"ר נחום ברוכי משוכנע על סמך מחקרו שהבסיס להחלטת ממשלת בן-גוריון, נמצא אי שם בעמק בית שאן בקיבוץ טירת צבי של קום המדינה. "בשנת תש"ט", הוא מספר ל'כיפה', "דנו בישראל בדרך הראויה לחגוג את יום העצמאות. סופרים, פוליטיקאים ורבנים דנו בסוגיה הזאת ולא הצליחו להגיע להחלטות מעשיות". לדבריו, "בקיבוץ הדתי החלו עוד קודם לכן לדון בכך והם הגיעו למסקנה שמדובר בחג לאומי, חג של גאולה שצריך לחגוג כמו פסח ולשלב בו סממנים דתיים".
ד"ר ברוכי, שאת עבודת הדוקטורט שלו עשה על תולדות הקיבוץ הדתי, טוען במחקרו כי בין חברי הקיבוץ עלתה הסברה שלא תמיד ניתן לסמוך על היתרי הרבנים מלכתחילה ולכן לעתים נטלו על עצמם אחריות לביצוע שינויים בתוקף "סמכות הקהילה לתקן תקנות", מתוך תקווה לקבל את אישור הרבנות בדיעבד. על רקע הדיונים והרעיונות שגם כך עלו באותה תקופה בכל רחבי הארץ, החליטו חברי טירת צבי לפעול בדרכם ולא ציפו להחלטות הכנסת ולאישור הרבנות הראשית.
לדבריו, התחושה בקרב החברים היתה, שעם ישראל מצפה לתכניתם ואם לא ינצלו את השעה, לא ייסלח להם. כמה שבועות לפני יום השנה להכרזת המדינה, מעל דפי העלון 'בטירה' שהופץ בין חברי הקיבוץ על בסיס שבועי, העלה בחור בשם שמחה פרידמן, בוגר סמינר לרבנים בברלין ולימים חבר כנסת מטעם המפד"ל, קווים מנחים לציון יום העצמאות כחג לכל דבר. בין חברי הקיבוץ פעמה רוח של שליחות שאותה ביטא פרידמן כשאמר כי עליהם להתייחס לעניין בכובד ראש, "מתוך ראיית אחריותנו לעתיד האומה. הדורות שיבואו לא יסלחו לנו על כול הזנחה". בהמשך הוא ביקש משאר החברים להגיב על הצעותיו ולהוסיף להן משלהם.
ד"ר ברוכי: "ההצעות שעלו דיברו על יום שבתון, סעודות חגיגיות עם מוטיבים דתיים וברכות מיוחדות. זה היה מספר שבועות לפני ה' באייר תש"ט כך שלא היה הרבה זמן והם היו צריכים לקבל החלטה במהירות כי כפי שכתבו בעלון "מה שלא נחליט השנה, ספק אם נחליט בתקופה מאוחרת יותר".
בין ההחלטות שקיבלו, היתה הנחת היסוד שמדובר בחג ויש צורך להכריז עליו כיום שבתון "מערב עד ערב". תפילות ערבית ושחרית נקבעו במתכונת של ימים טובים, עם כל התוספות, הניגונים והגינונים, לרבות בגדי חג, הדלקת נרות ומפות לבנות.
" איך אפשר לא לברך על הלל ביום העצמאות ?! "
לבסוף, הנהגות רבות שקיבלו עליהם חברי טירת צבי כחלק מציון יום העצמאות, אומצו כעבור שנה, ב-1950 על ידי הקיבוץ הדתי כולו ובהמשך על ידי קהילות דתיות נוספות ברחבי הארץ עד שהרבנות הראשית נתנה עליהם חותמת רשמית וממלכתית. יש לציין כי כבר בשנה הראשונה להקמת המדינה נקבעו חלק מההנהגות הנ"ל על ידי הרבנות הראשית בלי כל קשר לדיון בטירת צבי. עם זאת, חלקם קיבלו גושפנקא רבנית-ממלכתית, רק כעבור שנים והסתמכו על לא מעט החלטות שהוחלטו בשערי הקיבוץ. החידושים המשמעותיים שהנחילו החברים, היו אמירת הלל וכן קריאה בתורה ובנביא, מלווה בברכות הנהוגות בחגים.
הרב צבי יהודה קוק זצ"ל בשיחתו המפורסמת ביום העצמאות ה-19 למדינת ישראל בשנת תשכ"ז ערב מלחמת ששת הימים בה שאל "איפה חברון שלנו, אנחנו שוכחים את זה!?" התייחס גם לנושא אמירת ההלל בברכה וציין את הקיבוצים הדתיים כמי ש'הקדימו' את הרבנות הראשית בעניין זה:
"הרב מימון, שכל כולו היה קודש לבנין עמו ונחלתו של הקב"ה – הוא היה מלא שמחה של אמונה ולכן קבע שבבית הכנסת שלו יאמרו הלל בברכה. הוא הדין למקומות דומים נוספים – צבא ישראל והקיבוצים הדתיים. אולם הרבנות הכוללת והראשית אינה יכולה לתקן ברכה כהוראה כוללת לכל הציבור, כשזה איננו מוכן לה. בישיבתנו-המרכזית נהגנו כפסק הרבנות, כי אין אנו "קלויז" של חוג מיוחד – שייכים אנו לענינו של כלל ישראל המרוכז בירושלים, ומכיון שבכללו של הציבור יש לעת עתה, לצערנו, ולבשתנו, עכובים בשלמות האמונה והשמחה, ומתוך כך – בחיוב הברכה, נכון הוא שננהג אף אנו כהוראת הרבנות לכלל כולו".
"באו אלי כמה פעמים אנשים מטירת צבי ומספר ומקומות דומים", ממשיך הרצי"ה קוק זצ"ל ומספר בדרשתו, "ואמרו לי: 'הרי אנחנו יהודים המניחים תפילין, יהודים השומרים כשרות, יהודים השומרים שבת, איך אפשר לא לברך על הלל ביום העצמאות?!" ("מזמור י"ט", מתוך שיחות הרב צבי יהודה מועדים ב', הרב שלמה אבינר)
" האם לא כדאי לשלב את הדברים ? "
עם זאת, יוזמה אחת שהוצעה כמעט כבדרך אגב, ולא נגעה לעניינים שדרשו פסיקת הלכה או את אישור הרבנות, ככל הנראה התגלגלה בסופו של דבר לפתחה של הממשלה והשתרשה עם השנים בקרב עם ישראל עד עצם היום הזה. "כאן נכנס לתמונה אברהם יצחק מרחביה", מספר ד"ר ברוכי ומוסיף שמרחביה היה אחד משני המגיבים שיחד "העלו כמה הצעות וכמה רעיונות שהשלימו זה את זה". לצד הרעיונות שהגו המגיבים בנוגע ליום העצמאות, מרחביה הציע הצעה חדשנית באותה תקופה בנוגע ליום הזיכרון לנופלים.
"אני גדלתי על הסיפור הזה מבית", מספר ל'כיפה' משה מרחביה, בנו של אברהם יצחק. בפסח תש"ט כשהמדינה עמדה לחגוג שנה להכרזתה. החברים הרגישו שהם שותפים למשהו גדול והם שאלו את עצמם כיצד ניתן לציין את האירוע ההיסטורי של הקמת המדינה. הם באמת הרגישו שההחלטות שלהם באותו הזמן ישפיעו על הדורות הבאים. בתגובה לדיון שהחל על ידי שמחה פרידמן, אבי כתב מאמר שעסק בציון יום העצמאות".
מרחביה מציין שבין הצעותיו של אביו הוא הקפיד להתייחס לנופלים על הגנת העם והארץ, "אבא שלי שהיה אח שכול, כתב שהם חייבים לציין גם את החללים". לאברהם יצחק, שנולד בפולין ב-1914 ונמנה עם מקימי קיבוץ טירת צבי בשנת 1937, היה אח בשם אליעזר. אליעזר, שהיה צעיר ממנו בשלוש שנים, הצטרף להתיישבות בכפר עציון. הוא לחם בשורות הצבא הבריטי נגד הנאצים ועם שחרורו חזר לכפר עציון כשהוא נשוי וחובק בת. בזמן המצור על הגוש, היה אחראי על כלכלתם של אנשי המקום ובמלחמת-העצמאות שימש כנשק אחראי לתחמושת ודאג להעברתה לעמדות. ב-ד' באייר בעת שחיילי הלגיון הערבי פרצו לכפר עציון, נפל אליעזר יחד עם 126 לוחמים ולוחמות נוספים בקיבוץ שהיוו את מסת הנופלים העיקרית מבין 242 נופלי גוש עציון כולה".
אברהם יצחק לא יכול היה שלא לחבר בין השכול לבין שמחת עצמאותה של המדינה. כתגובה לדבריו של פרידמן הוא כתב בעלון הקיבוץ כי "חסר בהצעת שמחה הזכרת אלה שבזכות דמם זכינו לעצמאות, גם להם אל לנו להיות כפויי טובה". בהמשך הוא ציין שאלפים נפלו במלחמה ובתוכם "כשליש ממפעלנו" כשהוא מתכוון לחמשת הקיבוצים שנפלו והשתייכו לתנועת הקיבוץ הדתי. לבסוף הוא שאל "האם לא כדאי לשלב את הדברים?". משה, בנו של אברהם יצחק קובע כי "כך עלה הרעיון לציין את ד' באייר כיום הזיכרון לנופלי גוש עציון ומיד לאחריו את יום העצמאות עם כל המנהגים שהם החלו לגבש ולאמץ".
האם הצעתו של מרחביה במסגרת העלון הקיבוצי בשנת 1949, לציון יום הזיכרון יממה לפני חגיגות העצמאות, היא זו שהובילה להחלטת הממשלה שנתיים לאחר מכן? ד"ר ברוכי משוכנע שכן. מעבר לעבודת הדוקטורט שלו, הוא כתב ספר בשם 'נקום ובנינו', המתאר את סיפור שיקומו ותקומתו של הקיבוץ הדתי לאחר מלחמת העצמאות. "לשיטתי החיבור בין יום העצמאות ליום הזיכרון באמת החל אצל אברהם יצחק שהיה מהיחידים שהציגו רעיון מגובש". עם זאת הוא מעט מסייג ואומר: "אם יבוא מישהו ויטען שאברהם יצחק מרחביה קרא על יוזמה דומה בעיתון, במסגרת הדיונים שהתחוללו באותה תקופה בארץ, ורק אז גיבש את הרעיון שלו, אני לא אוכל להתווכח איתו".
"מה שאני יודע", אומר משה מרחביה, "זה שבזמן שהמועצה להנצחת החייל חיפשה בקדחתנות מועד מתאים לציון יום הזיכרון, בטירת צבי ציינו כבר שנתיים לחיבור המיוחד שבין יום ציון הנופלים ליום העצמאות של המדינה ובקיבוץ הדתי כולו חלפה שנה מאז שאימצו את הנהגת טירת צבי". מרחביה מציין שיתכן ומשה אונא, שכיהן כחבר כנסת מטעם המפד"ל והיה חבר קיבוץ שדה אליהו, היה זה שהעלה בפני המועצה את מנהג הקיבוץ. "איך נוצר החיבור בין יום הזיכרון ליום העצמאות אני לא יודע בודאות, אך אין ספק שאחת הסיבות שיום הזיכרון נקבע ל-ד' באייר, היתה שבאותו תאריך נפל גוש עציון ואיתו חללים רבים".
מנהג נוסף שאותו הציע אברהם יצחק מרחביה והפך לימים לחלק מהנוסח הקבוע של תפילת שחרית ביום העצמאות, הוא פרקי ההפטרה. במאמר התגובה בעלון הקיבוץ, מציע אברהם יצחק לקרוא את "את הפטרת אחרון של פסח שאין קוראים אותה בארץ (ישעיה יא, והקטעים לפניו ואחריו)". הצעה זו כידוע, מקובלת כיום בנוסחי התפילה השונים של שחרית ביום העצמאות בה מפטירים מישעיה י' במילים "עוֹד הַיּוֹם, בְּנֹב לַעֲמֹד; יְנֹפֵף יָדוֹ הַר בַּת צִיּוֹן, גִּבְעַת יְרוּשָׁלִָם" ועד ישעיה יב': "צַהֲלִי וָרֹנִּי, יוֹשֶׁבֶת צִיּוֹן: כִּי-גָדוֹל בְּקִרְבֵּךְ, קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל".
פעם שנייה במשפחת השכול
עדות השמיעה של משה מרחביה מאביו, לצד הסימנים והעובדות ההיסטוריות שמציין ד"ר ברוכי, מלמדות כי ככל הנראה הצעת אברהם יצחק מרחביה, היוותה את הבסיס להחלטת הממשלה בדבר ציון יום הזיכרון 24 שעות לפני חגיגות יום העצמאות. החיבור המיוחד שרקם על אובדנו האישי ועל אובדן הקיבוץ הדתי כולו, הוא חיבור שעם כל הקושי והכאב, מהווה את הקשר העז שבין עם ישראל לארצו.
57 שנה לאחר שאברהם יצחק מרחביה לא רצה להיות כפוי טובה כלפי אחיו ושאר חללי גוש עציון, עמדה הצעתו להתייחדות עם הנופלים ערב חגיגות תקומת המדינה למבחן נוסף. בשנת 2006, 13 שנה לאחר שנפטר, נפל נכדו סגן עמיחי בקרב בבינת ג'בל במלחמת לבנון השניה, בעת שהסתער עם חייליו על מחבלי חיזבאללה. החיבור שבין השכול לתקומה הגיע לפתחם של משפחת מרחביה בפעם השנייה.
משה מרחביה, בנו של אברהם יצחק ואביו של עמיחי, אומר שהוא לא התקשה להיכנס לתבנית שיצר אביו, גם כשאיבד את בנו ונכנס למשפחת השכול: "ביום הזיכרון יש את פרק ההוקרה וזיכרון הנופלים שבזכותם יש לנו את המדינה", הוא מקפיד לציין, "אני לא רואה אותו כיום אבל בשום מצב ולמרות שעם השנים הוא תפס כיוון של בכי ונהי, לדעתי אין לזה מקום". לשיטתו, הוא תופס את "יום הזיכרון, שקודם ליום העצמאות, כ-'יומא אריכתא'. מבחינתי מדובר ביומיים שהם אחד במהות אחת עם תכלית אחת. אני מעריך שבעתיד היותר רחוק, לחיבור הזה יתווסף גם יום הזיכרון לשואה ולגבורה, וזה תואם בדיוק את הדברים שאבי כתב באותו מאמר בעלון של טירת צבי".
בסוף דבריו, אז בשנת תש"ט, התייחס אברהם יצחק מרחביה לתקופה שזכתה בשנים האחרונות לכינוי 'עשרת ימי תקומה'. במילותיו האחרונות ובתמימות שלאט לאט קורמת עור וגידים, הוא סבר שבמגילת העצמאות יש לשזור את תלאות העם היהודי. מאלפיים שנות הגלות כשבשיאה השואה, לצד הקורבנות הרבים שגבתה מלחמת השחרור ובקצה את תקומת העם היהודי שנוצרה מאותה מלחמה בדיוק.
"יש ליזום שעד לשנה הבאה על"ט", הוא כתב, "תחובר מגילת העצמאות שבה תצויין בקצרה בסגנון תנ"כי הגלות בת האלפיים, מאמץ הגאולה של הדורות האחרונים, חורבן הגולה והשמדתה האיומה, מלחמת השחרור והניצחון. מגילה זו תסתיים בקריאה לעם להיות נאמן למדינה ולקיים חיי צדק ויושר כיאה לעם הנביאים וכהודיה לה' על רוב חסדיו ותקוה לקבוץ גלויות מלא בציון. מגילה זו צריך יהיה לקרוא בתפילה ובמפקדים החגיגיים".
קרב בינת ג'ביל – אתר WALLA יום הזיכרון תשע"ו
קרב בינת ג'ביל במלחמת לבנון השנייה
כוח גולני צעד אל קן הצרעות של חיזבאללה בבינת ג'בל ולוחמיו נקלעו אל עמדה נחותה מול עשרות חמושים. כששדרת הפיקוד קרסה, התגלה החייל הפשוט בגדולתו.
לוחמים מהקרב המדמם ההוא סיפרו לוואלה! NEWS על ההתקלות הקשה במלחמת לבנון השנייה, כשגבורה, רעות ודם נמהלים.
קרב בינת ג'בייל מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הקרב בבינת ג'בייל , מלחמת לבנון השנייה |
|---|
| עימות:מבצע קורי פלדהתאריך:26 ביולי – 27 ביולי 2006קרב לפני:קרב מארון א-ראסקרב אחרי:קרב עייתא א-שעבמקום:בינת ג'בייל, דרום לבנוןתוצאה:ניצחון צבאי ישראליהצדדים הלוחמים ישראל חזבאללהמפקדיםמפקד אוגדה 91, תא"ל גל הירש, מפקד חטיבת גולני, אל"מ תמיר ידעי, מפקד גדוד 51, סא"ל יניב עשור, מפקד חטיבת הצנחנים, אל"מ חגי מרדכי, מפקד גדוד 101, סא"ל אריאל יוחנן, מפקד גדוד 890, סא"ל קובי כץלא ידועכוחותחטיבת גולני, חטיבת הצנחניםכוח מיוחד של החזבאללהאבידות8 חייליםכ-40 על פי דיווח כוחות צה"ל |
קרב בינת ג'בייל היה קרב שהתנהל בבינת ג'בייל, בשבוע השלישי של מלחמת לבנון השנייה, לקראת סוף חודש יולי 2006, בין כוחות חטיבת גולני וחטיבת הצנחנים לבין כוח מיוחד של ארגון החזבאללה. גדוד 51 ושבעה עשר מלוחמיו שהשתתפו בקרב זכו בעיטורים.
| תוכן עניינים [הסתרה] 1 רקע2 מהלך הקרב3 סיום הקרב – חילוץ הפצועים וההרוגים4 מורשת5 לקריאה נוספת6 קישורים חיצוניים7 הערות שוליים |
רקע
הקרב נערך במהלך מבצע קורי פלדה 2 במלחמת לבנון השנייה. במבצע זה תקפו שלוש חטיבות את העיירה בינת ג'בייל; חטיבת הצנחנים ממערב, חטיבת גולני ממזרח, וחטיבה 7 של חיל השריון חיפו מהרכסים הדרומיים לעיירה. העיירה ממוקמת כארבעה קילומטרים צפונית לגבול ישראל, סמוך למושב אביבים. העיירה נבחרה לתקיפה בגלל היותה סמל ובסיס ירי משמעותי של החיזבאללה, וכן על פי דוחות מודיעין התרכזו בה כמה מפקדות של החיזבאללה. גדוד 51 מחטיבת גולני לאחר יומיים של פעילות מארבים מתוך בתים ("אלמנת קש") בפאתים המזרחיים של העיירה בינת ג'בייל, קיבל פקודה להתקדם מעט לתוך מרכז העיירה ולהשתלט על בתים אחרים ולהמשיך מתוכם לבצע מארבים בדפוס הפעולה של היומיים הראשונים למבצע. מהלך הקרב : בחשכת אשמורת הבוקר של יום רביעי א' באב תשס"ו ה- 26 ביולי 2006, החל גדוד 51 לנוע לכיוון מרכז העיירה בינת ג'ביל. פלוגה א' עם המג"ד סא"ל יניב עשור נעה ראשונה והתמקמה במיקומה החדש. פלוגה ג' עם הסמג"ד רועי קליין נעה אחרונה והגיעה ליעדה סמוך לאור ראשון. מחלקת החוד נעה ראשונה עם הסמג"ד רס"ן רועי קליין והסמ"פ אלכס שוורצמן ופניהם למבנה הראשון, ניסיונות פריצת הבית לא צלחו. בשעה 5:00 לפנות בוקר כשמחלקת החוד ממתינה בחצר לפריצת הבית, מקלען החוד מזהה מאחוריו ממזרח (הכיוון ממנו הגיעו) מעבר לחומה לוחם חיזבאללה, הוא יורה לעברו צרור כדורים וכך החל קרב שנמשך 11 שעות רצופות. למרות תנאי הפתיחה הקשים, המשיכו הלוחמים בסיוע חבריהם בפלוגה ומפקדיהם בגדוד ובחטיבה בניהול הקרב ובחילוץ הנפגעים במשך שעות רבות של לחימה קשה, בגבורה, בעקשנות ובאומץ לב, תוך דבקות במטרה והקרבה אישית עד הכרעתו הסופית של האויב וחיסול כארבעים מחייליו. במהלך הקרב התברר כי במבנים הסמוכים שממזרח שעל פניהם חלפו בדרכם ליעדם החדש היו ממוקמים עשרות לוחמי חיזבאללה, ולמעלה מעשרה לוחמי חיזבאללה אף הגיעו לחומת מטע הזיתים שהקיפה את חצר המבנה אותו התכוונו לפרוץ והתפרסו לאורכה, אך בשעה הראשונה של הקרב לוחמי גולני לא ידעו זאת וסברו שנתקלו בחוליה מצומצמת בלבד של האויב. לוחמי גולני פתחו באש וזרקו רימונים לאחור מעבר לחומה, אך החומה הגבוהה הקשתה על הלוחמים להשיב אש בנשקם האישי. הסמג"ד רועי קליין נתן פקודה לתקוף באיגוף ימני. סגן עמיחי מרחביה הוביל את מחלקתו לאיגוף דרך מטע הזיתים העליון ונבלם ע"י חומת אבן נוספת שהקיפה את מטע הזיתים העליון ומאחוריה כבר הספיקו להתפרס לוחמי החיזבאללה, ששלטו באש על המטע העליון. מפקד המחלקה עמיחי מרחביה וסמל המחלקה שמעון דהן נפגעו מחוליה קטלנית שהתמקמה מימין להם מאחורי החומה. הכוח המשיך בירי וזריקת רימונים מעבר לחומה והזעיק עזרה. הסמג"ד קליין חבר למחלקת החוד והמשיך בלחימה עם האויב שמעבר לחומה, קליין כרע ברך ליד מרחביה שהיה בשלב זה פצוע קשה, והעלה אותו על אלונקה שהועברה אליו. מנגד היו חילופי אש של הכוחות ואסף נמר מלוחמי המחלקה נפגע בראשו ונהרג, רימון נוסף שנזרק נפל סמוך לקליין. קליין זיהה את הרימון שנזרק לעבר הכוח וזינק עליו כדי להציל את חייליו ששהו בסמוך. קליין נפצע אנושות וניסה לדווח בקשר על פגיעתו, זעק "שמע ישראל". על מעשיו קיבל את עיטור העוז. אלכס שוורצמן הסמ"פ לאחר שפרץ את דלת המבנה עם לבנת חבלה דילג גם הוא עם קשרו עידן כהן למטע העליון לסייע , אך גם הם נפגעו קשה ברגליהם מצרור שנורה לעברם מהחולייה הקטלנית שהתמקמה מימין למטע.
5:30 נקודת מפנה ראשונה בקרב : חיסול החולייה הקטלנית מימין (כנראה ע"י הסמ"פ אלכס שוורצמן ואוהד קלאוזנר) כ- 30 דקות לאחר תחילת הקרב היוותה נקודת מפנה ראשונה בקרב. בהמשך הלחימה חבר מפקד הפלוגה, אלון חכימה, ופיקד על הקרב וחילוץ הנפגעים עד לפציעתו. איתמר כץ שנילווה לפלוגה החליף את חכימה בפיקוד על הפלוגה שאת חייליה לא הכיר.
7:20 נקודת מפנה שנייה בקרב : החלטתו של איתמר כץ להיכנס למבנה אותו פרץ הסמ"פ שוורצמן בתחילת הקרב היוותה נקודת מפנה שנייה בקרב. לאחר תפיסת עמדות מחלונות הקומה השנייה של המבנה, החל ירי יעיל ומדויק אל מתחם המחבלים. מפקד הגדוד, סא"ל יניב עשור, היה עם פלוגה א' סמוך לנקודת ההיתקלות, והוביל את הלחימה כנגד לוחמי החיזבאללה[1]. המחבלים נסוגו לאחור והתרכזו במבנים סמוכים ובמסגד.
8:00 נקודת מפנה שלישית בקרב : אישור המג"ד לחבירת הקמב"צ יוני שטבון עם פלוגה ג' אפשרה את תחילת הפעילות עם חיל האוויר והיוותה נקודת מפנה שלישית בקרב. מסוקי הקרב שהופעלו מעתה סייעו בפגיעה מדויקת בלוחמי החיזבאללה ובחיפוי על חילוץ הנפגעים למבנה מחלקת החוד שנתפס. בחמ"ל החטיבתי שהו במהלך הקרב מפקד האוגדה, תא"ל גל הירש ומח"ט גולני, אל"מ תמיר ידעי וניהלו את הקרב. מפקד זרוע היבשה במלחמה, האלוף בני גנץ הגיע למפקדה באביבים במהלך הקרב, ועודד את המפקדים נוכח התחושות הקשות מן הקרב באומרו – "גולני יצאו ממצבים יותר קשים, אתם תצאו גם מזה".
סיום הקרב – חילוץ הפצועים וההרוגים
חילוץ הפצועים הייתה פעולה מורכבת שנוהלה ישירות ע"י המג"ד יניב עשור שהסתייע בפלוגות החה"ן והסיירת של הגדס"ר. פלוגת החה"ן פינתה במספר סבבים את הפצועים לפלוגה א'. פלוגה רובאית א' חילצה את הפצועים במספר סבבים והעבירה אותם לידי לוחמי הסיירת שפינו אותם תחת אש במספר סבבים לשני מנחתי מסוקים. בקרב נהרגו שמונה לוחמים ומפקדים : רס"ן רועי קליין, סרן אלכס שוורצמן, סגן עמיחי מרחביה, סמ"ר שמעון דהן, סמ"ר עידן כהן, סמ"ר אוהד קלאוזנר, סמל שמעון אדגה, וסמל אסף נמר. ונפצעו עשרים וחמישה לוחמים. בלילה הביא כוח של גדוד 12 של גולני אספקה ובדרכו חזרה נשאו לוחמיו את גופות החללים. מסע האלונקות הרגלי של גדוד 12 הגיע באור ראשון של יום חמישי למבנה הפגודה במארון א-ראס, משם המשיך כוח נוסף של פלוגה ב' מגדוד 51 של גולני. עשהאל לובוצקי, אחד ממפקדי המחלקות, הוביל את מסע האלונקות לאכזריות שחנו בסמוך ומשם בנסיעה עד לקו הגבול הסמוך לאביבים. כוח החיזבאללה נסוג מאזור הקרב. במהלך הקרב הרגו לוחמי הגדוד, בסיוע חיל האוויר וכוחות נוספים, כארבעים מחבלי חיזבאללה לוחמי חיזבאללה והשמידו שלושה משגרי קטיושות ופוצצו מצבורי תחמושת ורקטות שנתפסו[3].יומיים לאחר מכן נערכו כוחות מחטיבת הצנחנים ובהם לוחמים מגדוד 890 וגדוד 101[4], בפיקודו של אל"מ חגי מרדכי[5], במארב בצד המערבי של בינת ג'ביל והרגו 26 מחבלי חזבאללה שתקפו אותם.
מורשת
הקרב נחשב אחד מהקרבות המרכזיים במורשת הקרב של חטיבת גולני והקרב הקשה ביותר של מלחמת לבנון השנייה. גדוד 51 ושבעה עשר מלוחמיו שהשתתפו בקרב זכו בעיטורים.
לקריאה נוספת
- אילן כפיר, האדמה רעדה – 33 ימים, לבנון 2006, הוצאת ספרית מעריב והוצאת כתר, 2006.
- עפר שלח ויואב לימור, שבויים בלבנון, הוצאת ידיעות אחרונות, 2007.
- עמיר רפפורט, אש על כוחותינו, הוצאת ספרית מעריב, 2007.
- עמוס הראל ואבי יששכרוף, קורי עכביש, הוצאת ידיעות אחרונות, 2008.
- עשהאל לובוצקי, מן המדבר והלבנון, הוצאת ידיעות אחרונות, 2008.
- אבא של עמיחי, קרב בינת ג'ביל עיצוב והפקה שילה/ברכץ בית אל
קישורים חיצוניים
- גדוד 51 במלחמת לבנון השנייה מתוך הערוץ הראשון, אתר יוטיוב
- ניר חסון ותומר לוי, הפצועים מספרים על הקרב בבינת ג'בל, וואלה, 27 ביולי 2006.
- אריאלה רינגל הופמן, קרב אחד 16 צל"שים מתוך אתר הגבורה, ידיעות אחרונות, 30.8.2007.
- רוני זינגר-חרותי ועמוס הראל, החיילים ידעו מראש: ההיתקלות ודאית, הארץ, 27/08/2006.
- סיפור קרב בינת ג'בייל, פרק מספרו של עשהאל לובוצקי, מן המדבר והלבנון, הוצאת ידיעות ספרים, מתוך אתר הגבורה.
- סא"ל שי קלפר, מנהיגות המג"ד בשדה הקרב בעבר, בהווה ובעתיד, מערכות 434, דצמבר 2010, עמ' 26-37.
- חן קוטס-בר, זה מה שנשאר: העדות מהקרב בבינת ג'בייל, "מעריב", 8 ביולי 2011.
- אמיר בוחבוט, 26 מחבלים נהרגו; שבעה לוחמים נפצעו, nrg, 28/07/2007.
הערות שוליים
- ^ שי קלפר, מנהיגות המג"ד בשדה הקרב בעבר, בהווה ובעתיד, מערכות 434, דצמבר 2010, עמ' 26-37, "היוזמה בראשית הקרב הזה הייתה של האויב, וכוחות הגדוד נאלצו להגיב על ההתפתחויות. בנסיבות האלה התקשה המג"ד להעריך את המצב ולגבש לעצמו תמונה של שדה הקרב. רק הודות לעקשנותו ולדבקותו במשימה הצליח הגדוד להפוך את הקערה על פיה ולנצח בקרב".
- ^ עמיר רפפורט, אש על כוחותינו, הוצאת ספרית מעריב, 2007, עמוד 180.
- ^ שי קלפר, מנהיגות המג"ד בשדה הקרב בעבר, בהווה ובעתיד, מערכות 434, דצמבר 2010, עמ' 26-37, "במהלך הקרב פגע הגדוד בכשלושים- ארבעים מחבלים, גילה והשמיד שלושה משגרי קטיושות ופוצץ מערומי פצצות ורקטות".
- ^ ירדן בן צור, מחכים לזכות השיבה, במחנה, 2006\09\06.
- ^ עפר שלח, "מאורעות תרח"ט", מגזין בלייזר, "חגי מרדכי היה המח"ט הראשון שנכנס עם כוחותיו לתוך לבנון ולא ישב בחדרי השליטה מרובי הפלזמות שכולם כה ששו להשמיץ אחרי המלחמה. הצנחנים ביצעו את משימותיהם, משונות ומבולבלות ככל שהיו. באחד הלילות היו אחראים להריגת 26 מלוחמי הכוח המיוחד של חזבאללה, במארב מדויק וקר רוח ליד בינת ג'בייל. זה הרבה יותר ממה שעשו במבצעים מסובכים במקומות אחרים.", מרץ 2007.
- ^ עפר שלח ויואב לימור, שבויים בלבנון, האמת על מלחמת לבנון השנייה, הוצאת ידיעות ספרים, 2007, עמוד 191, "מרדכי הכין מארב בנוי היטב: עשרים ושישה לוחמי חזבאללה נהרגו במכת האש, מבלי שהצנחנים יספגו ולו פצוע אחד".
- ^ צל"ש יחידתי – גדוד הבוקעים, מתוך אתר הגבורה.
מקור: http://he.wikipedia.org/w/index.php?title=קרב_בינת_ג%27בייל&oldid=12882970
עמיחי מרחביה בגוגל תמונות
מרכז סיור ולימוד גליל – עכו , לזכרו של עמיחי מרחביה הי"ד
ע"ש סגן עמיחי מרחביה שנהרג במלחמת לבנון השנייה בקרב בינת ג'ביל
רועי קליין
סמג"ד 51
אתר עמותת חטיבת גולני – עמיחי מרחביה – אלבום
אתר עמותת חטיבת גולני – עמיחי מרחביה – דף נופל
ג'נין ג'נין | העבר הנסתר של העיר שמלאה בטרוריסטים
ליישובים ערבים רבים בארץ ישראל עבר יהודי עשיר. יצאנו לשוחח עם אורי שגיא שסיפר על ההיסטוריה היהודית המפוארת של העיר ג'נין, ועם ד"ר אבשלום קור שהסביר כיצד התחלפו שמותיהם של היישובים היהודיים המקוריים – "היו שם חיים יהודיים תוססים"
