מאת: אמא של עמיחי
על עמיחי
עמיחי הי"ד, בן טובה ומשה, אח לאמונה, שירה, יגאל, אורית, אליעזר, תהילה, יאיר, אברהם וברכה, נולד בתלמי יוסף בחבל ימית, ח' בטבת תשמ"ב ,(03/01/82) גדל והתחנך בישוב עֵלִי.
נשם מילדותו אויר פסגות נקי זך וטהור של ארץ ישראל, אותה אהב והירבה לטייל בשביליה.
במהלך לימודיו התיכוניים בישיבת "ירושלים לצעירים" (ישל"צ) הדריך בסניפי בני עקיבא בשכונת מוסררה בירושלים ובעֵלִי מקום מגוריו, בסיום לימודיו בישל"צ המשיך את לימודיו התורניים בישיבת "מרכז הרב" בירושלים, בתקופה זו גם התנדב בחופשת הקיץ לסייע לארגון "קו לחיים".
כתב אלחנן ניר (מקור ראשון) : "היינו חבורה של צעירים עם שאיפות גדולות ומהפכניות שחיפשו מקום שקט ללמוד ולחפש ולשאול. היינו מדברים המון על נושאים ברומו של עולם, ועמיחי, בעיניים הכחולות ובחוש האמת שלו לא היה מרפה, והיה שואל ותוהה ומבקש אחר הנכון גם אם אינו קל. ולראות אותו יושב ולומד וכולו שלווה, כמו לא נברא העולם אלא בשבילו – זה היה הכל. והיתה הענווה והשקט שלא מנעו ממנו להניע אין סוף דברים, לארגן וליזום. ואחר כך התחלנו להיפגש לסדנה לכתיבה יוצרת שהעברתי לחבורה, ועמיחי כמובן השקיע וקרא וכתב, רגיש ונוגע. כי הוא היה איש ספר במלוא מובן המילה, שקרא ללא הרף "
לאחר נפילת חברו הטוב שמואל וייס הי"ד במלחמת "חומת מגן" בג'נין (שרת בחטיבת גולני, גדוד 51) הקדיש עמיחי את זמנו ביחד עם חבריו לעריכה וכתיבת הספר "עין גנים", המספר את ההיסטוריה היהודית של ג'נין, תוך הקמת גלעד לנופלים במערכות ישראל לדורותיהם באזור ג'נין.
בהמשך התגייס עמיחי לצה"ל, ביקש לשרת בגדוד 51 של חטיבת גולני ולהמשיך בכך את דרכו של חברו שמואל וייס הי"ד.
בתפקידו האחרון שימש עמיחי מפקד 'מחלקת החוד' בפלוגה רובאית ג'. כחודש לפני נפילתו הוענקה לו דרגת הסגן.
מספר עשהאל לובוצקי (שרת עם עמיחי בטירונות ונפצע קשה במלחמה) : "שמחתי לשמור עם עמיחי. כך ציפו לי שעתיים ויותר של שיחות על מגוון נושאים מרתקים: חיי הישיבה אל מול הצבא, מצב הנוער הדתי לאומי, כיצד צריך צבא יהודי להיראות, מה אפשר לשפר בפלוגה, איך מחזקים את ההתיישבות, חידוש תורני שלמדנו ועוד… כל נושא שעלה התפתח לדיון מעניין, ולעמיחי הייתה יכולת להעניק תובנות חדשות בכל בנושא, תמיד ציפיתי לשמוע תובנות אלו. הן נבעו גם מידע רחב, תורני וכללי, וגם מחשיבה מעמיקה ומקורית. הייתה לעמיחי יכולת לנתח אירוע או תופעה בהקשרים רחבים יותר, יכולת לדאות במחשבתו מעבר לגלוי ולברור. "
עמיחי היה איש אמת וישר דרך. ידע היטב על מה הוא נלחם, לא היסס ולא פקפק, כך גם חינך ואימן את חייליו שכה אהב. מכתבו האישי לרמטכ"ל שנה לפני נפילתו על רקע השתתפות חיילי צה"ל בגירוש ובהרס ישובי גוש קטיף וצפון השומרון היה ביטוי נאמן לדרכו הישרה ואהבת העם והארץ אשר יקדה בו.
"עמיחי היה בחור משכמו ומעלה, מבט אחד אל אופן הליכתו ודיבורו הספיק כדי לראות בו מנהיג ואדם למופת. חיוכו התמידי, טוב ליבו ואהבתו לחבריו ולחניכיו הפכו את עמיחי לאישיות מיוחדת במינה " סיפרו עליו תושבי הישוב עֵלִי.
ביום רביעי א' באב תשס"ו (26/7/06) נהרג עמיחי בקרב בבינת ג'ביל בדרום הלבנון
עמיחי הובא למנוחת עולמים למחרת הקרב בחלקה הצבאית בבית העלמין בעֵלִי, הצופה על דרך האבות (כביש 60).
עמיחי הותיר אחריו הורים, משה וטובה ותשעה אחים.
יהי זכרו ברוך !
